יומני היקר

 שני סיפורים , שהתחילו  בגלל הצעיף שלי...

 אתמול  שוב נסעתי ברכבת לביקור משפחתי.

את האמת לא חשבתי לכתוב פוסט, כתבתי כבר שני פוסטים בנושא הרכבת...נו, מה כבר אפשר לחדש.

תכננתי נסיעה שקטה , קריאה בספר לאחר פתרון התשבץ היומי.

משמאלי ישבו שני חיילים , האחד שמע מוזיקה באוזניות והשני נמנם .

 בספסל שלפניהם ישבו שני בחורים דתיים , שציציותיהם השתלשלו, גם כן שקטים להפליא.

ממולי בחורה שנִמנמה.

מרוב השקט גם אני נמנמתי קלות ( שעת צהריים ), ואז שמעתי: אפשר לשבת?

הזזתי את התיק שלי , והוא התיישב.

גבר לא צעיר, מרכיב משקפיים , מכנסי ג'ינס וחולצת  טריקו .כרס אופינית ותיק בידו.

( אגב; התחלתי לשים לב לפרטים רק לאחר שפתחתי בלוג)

מאחר והתעוררתי וכידוע המזגן ברכבת  מקפיא  הִנחתי על כתפי את הצעיף , שהוצאתי מתיקי .

והוא שאל :קר לך? 

וכך התחילה שיחה על מזג האוויר ,

הוא רק הגיע מהחום הנורא ששרר בחוץ , להזכירכם צהרי היום , ובידו קפה קר- קרח בכוס חד-פעמית .

 הִנהנתי, כן ...

אינני יודעת איך התפתחה השיחה . בהתחלה היא ממש לא קלחה, ולא היה לי שום חשק להיות אשת שיחה נחמדה...

הצעתי לו את העתון שהיה  מונח על השולחנון, ועיינתי בספרי.

הוא שאל על הספר ואז התחיל לספר...

הסתבר שהוא מרצה-אורח בטכניון או באוניברסיטה בענייני סביבה, מים או משהו כזה.

אני לא כל כך שואלת , יותר מקשיבה.

 בהמשך השיחה הגענו לחינוך .

החינוך בעבר והחינוך  כיום.

 הוא טען שאין מספיק אמצעי ענישה כיום.

שוחחנו על חלק מההורים כיום, שנותנים לגיטימציה לילדיהם להיות חצופים ...

כמובן דברנו על הנוחיות בנסיעה ברכבת ,

 והוא סיפר שהוא שב לביתו עם אופניים, שהוא משאיר בתחנה( חסכון בדלק, ספורט ופתרון בעיות חנייה)

בזמן שנתן בעבר הרצאות בבלגיה ובהולנד ראה שיש שם מדרכות ונתיבים מיוחדים לאופניים .

היחס לרוכבי האופניים שונה , מאשר בארץ . שם אם יש תאונה בין נהג מכונית לבין רוכב אופניים, לרוב מואשם נהג המכונית !

כאשר נפסקה השיחה המשכתי לקרא , והוא הוציא חוברת באנגלית מתיקו,

 סיפר לי שהוא כתב את החוברת , וכך גם גיליתי את שמו .

 קבלתי ממנו סוכריית מנטה, אִמי אמרה לי לא לקחת סוכריות מִזרים ...

 כל זה היה במשך כשעה של נסיעה.

  נפרדנו בתחנה , וכל אחד הלך לדרכו.

 שבתי לביתי בלילה .

 הרכבת לא היתה עמוסה , התיישבתי ליד אשה ,לבושה בפשטות ,כשרגליה מושטות על הכסא, נראתה עייפה.

 ושוב , כאשר הִנחתי את הצעיף על כתפי היא התחילה לדבר, ודִברה עד שהגיעה למחוז חפצה.

 התלוננה על הקור העז ברכבת ( אגב; בִּקשנו להעלות את טמפ' המזגן או לסגור , לא ממש התייחסו לבקשתנו)

  היא  כנראה הרגישה צורך לספר את קורותיה באותו היום...

 היא נפרדה בתחנת הרכבת , הסמוכה למקום מגוריה מהבת שלה , חתנה ושלושת הנכדים שמתגוררים בארה"ב.

 הם שהו בארץ חודש ימים.

כאשר שבה לביתה גִלתה שמתוך חמש המזוודות של הילדים אחת נשכחה אצלה בבית .

 מזל שאנו בעידן הטלפון הסלולרי , מיד התקשרה אליהם .

 חזרה לתחנת הרכבת ונסעה לשדה התעופה ( מרחק של כשעה וחצי)

 היא עוד הספיקה להביא להם את המזוודה ולנשק שוב את הנכדים (:

 היא לא חשבה לנסוע ברכבת, ולכן נשארה בלבוש מכנסי "ברמודה" , כפכפים  ובגלל זה סבלה מהקור...

 היא ספרה על בִקורה אצל הילדים בארה"ב, על לימודי הילדים בבי"ס יהודי , על החינוך המצויין ( ושוב הגענו לענייני חינוך)

היא ספרה הרבה כיצד היא מבלה את שעות הפנאי, מאחר ויצאה לגמלאות, למרות שלא הגיעה לגיל גִמלה

 ( כך זה  במקום העבודה שלה)

שמעתי על הרצאות מעניינות שהיא שומעת . באמת אִשה פעילה , שיודעת לנצל בעניין את זמנה הפנוי.

 היא ירדה , ומספר דקות לפני כן עלו בני נוער , שהרעישו עולמות, צחקו ודברו בקולי קולות .

 בד"כ אני סבלנית,  אך  כנראה העייפות השתלטה עלי,

 ושהבנתי  שהרעש ימשיך עד שאגיע לביתי, עוד כ-25 דקות הלכתי לקרון אחר

      ואז השתרר השקט !