השיר שלו: מאה שנה למותו של נפתלי הרץ אימבר

אלכוהוליסט, סאטיריקן, סופר, בוהמיין, נווד ומעל הכל משורר ההמנון הלאומי.

 מאה שנה לפטירתו של נפתלי הרץ אימבר,

ש"התקווה" הקנתה לו מקום של כבוד בין דפי ההיסטוריה - אך מת חסר כל בניו יורק

זכרה ממלכתית לא תהיה. את הלהיט שכתב לא ישמיעו שוב ושוב בגלגלצ. ככה זה כשהשיר הכי מפורסם שלך נשמט מידיך כבר לפני שנים ארוכות ועכשיו קשור למדינה קטנה במזרח התיכון.

מאה שנה אחרי כן כבר ברור - לא קל להיות נפתלי הרץ אימבר. ב-8 באוקטובר 1909 הלך לעולמו "המשורר הלאומי", או כפי שקרא לו אפרים סידון, "ההיפי העברי הראשון". לכינוי האחרון הוא זכה בזכות אהבתו לנשים ולטיפה המרה. הוא מת בבית החולים "הר המוריה" בגיל 53 ונקבר בניו יורק. 
  

נפתלי הרץ אימבר נולד בפולין בשנת 1856 וחי חיים סוערים של מעשה ויצירה:

הוא כתב שירים, סיפורים ומאמרים בתחומים שונים, עד שמת בגיל 53, חולה וחסר כל; הוא היה גם עורך, מתרגם, סאטיריקן, קבליסט, בוהמיין, אלכוהוליסט, ציוני, הוזה, ספקן, מזכירו של סר לורנס אוליפנט, ואפילו שען בעל חנות לשעונים. מלבד "התקווה" ושאר שיריו, החל לערוך כתב עת על קבלה, כתב מאמרים על התלמוד, על החינוך בארץ ישראל, ועל כך שישו הנוצרי, לדעתו, לא היה ולא נברא. בימי חייו נע ונד בין אירופה, טורקיה, מצרים, הודו ולבסוף ארצות הברית, 

את " "תקוותנו" - לימים "התקווה" - כתב כבר בשנת 1878, כשהיה בן 23. הדמיון בין הפזמון המקורי של השיר להמנון שאנו שרים כיום, לא גדול: "עוד לא אבדה תקוותנו/ התקווה הנושנה/ משוב לארץ אבותינו/ לעיר בה דוד חנה".

הקונגרס הציוני החליט לחזק את הכמיהה לירושלים בשיר ותיקן את המקור באישורו של אימבר. ב-1933 הוא הוכרז כהמנונה  הרשמי של הציונות.

מעבר לפעילות הענפה שלו בתחום התרבות, אימבר נודע רבות גם בזכות הבוהמייניות חסרת הגבולות שלו. הוא אף תואר על ידי סופרים אמריקאים של התקופה כבוהמיין היהודי הראשון. הסופר יוסף אופטושו מספר על אספה ציונית סוערת שנערכה בשנת 1902 בקופר יוניון שבניו יורק. רגע לפני שננעלה הישיבה, ניסה גבר ארוך שיער בגיל המעבר להתפרץ לישיבה. בידו הוא אחז בקבוק ויסקי, בגדיו היו מטונפים ונדף ממנו ריח חזק של אלכוהול. הגברים בישיבה התעלמו מהשיכור שדפק על דלתות האולם ונעמדו לשירת התקווה. "אתם יכולים להשליך אותי החוצה", קרא אימבר, "אך אתם נידונתם לשיר את שירי". 

בשנת 1899 התחתן אימבר עם ד"ר אמנדה קאטי, רופאה לא יהודייה, מה שהחמיר את משברו של חובב הפורענות עם הממסד היהודי. נישואיו אמנם לא החזיקו מעמד זמן רב, אך המשיכו להפריד בינו לבין בני דתו. 

שנים רבות חלפו להן מאז הלווייתו של אימבר בניו יורק, עד שב-1953 הועלו עצמותיו והובאו לקבורה בהר המנוחות בירושלים. הרעיון הועלה כבר סמוך למותו וטופח במשך שנים על ידי העסקן הציוני ג'וליוס הבר. לטובת העניין הוקם בישראל ועד ציבורי שבראשו עמד פרופ' יוסף קלוזנר.

  

45 אחרי מותו הרעיון מומש לבסוף וארונו של אימבר הועבר לארץ באונייה "תל אביב ". ב-8 באפריל 1953 הגיע הארון לארץ, אך קבוד רתו נדחתה עד לאחר חגיגות יום העצמאות החמישי של המדינה. בבוקר 23 באפריל החל בחיפה מסע ההלוויה, לכבוד המאורע הופסקה העבודה בעיר. אימבר נטמן בהר המנוחות בחלקה המיועדת לאבות הציונות וסופרי התחייה. הקבר נמצא כיום ליד קברו של פרופ' קלוזנר. 

העיתונות הישראלית לא חסכה בביקורות על התנהלות הממשלה בנוגע למקום בו הוצב ארונו של אימבר - אולם הנוסעים בנמל חיפה. "ביזיון לזכרו של מחבר התקווה", הכ ד ריז הכתב החיפאי של "ידיעות אחרונות", " רושם מוזר שאינו הולם את כבוד המת נתקבל הבוקר כשארונו של המשורר נפתלי הרץ אימבר הוצב באולם הנוסעים בנמל חיפה". 

ביום ההלוויה נכתב על הטקס "מעריב" "בטקס חגיגי הועבר הבוקר ארונו של מחבר 'התקווה' נ.ה. אימבר

מנמל חיפה בדרכו לירושלים. משמר כבוד ניצב ליד הארון עטוף השחורים, כשמאות תלמידי בתי הספר בחיפה עברו לידו". 

למחרת כתב "הארץ" על טקס הקבורה בירושלים: "בכבוד לאומי ובטכס רב רושם הובאו אתמול למנוחת עולמים עצמותיו של נ.ה. אימבר בבית הקברות 'הר המנוחות' בירושלים ליד קברו של הסופר פ. סמולנסקין,

 כשפלוגת משטרה עומדת דום וקהל רב, נציגי הממשלה וחברי הסוכנות, סופרים ואנשי ציבור שרים את 'התקווה'". 

"נפתלי הרץ אימבר חיבר את התקווה, השתכר בקליבלנד אוהיו ומת בלי תקווה". 

  ( מאת דוד מלמד)

  לאחר פרסום הפוסט :

  במקצת קהילות ישראל נהוג לשיר את "התקווה", ההמנון הלאומי, לא רק ביום העצמאות, אלא גם במוסף של ראש השנה, לאחר תפילת נעילה ביום הכיפורים, בסיום קריאת ההגדה של פסח, ועוד.

 השיר אף מופיע בדפוס בסידורים אחדים, ומנגינתו, ללא המילים, משולבת מדי פעם בתפילות כמו למשל בברכת החודש לקראת ראש חודש אייר, או בשיר המעלות שלפני ברכת המזון.