יומני היקר

בעקבות הפוסט  הזה 

נזכרתי בקשר שהיה לי עִם מריו ...

זה היה לפני  שנים מספר, חברה התקשרה אלי אמרה שיש לה בקשה ממני.

היא הגיעה לביתי , וסִפרה לי עליו ועל משפחתו .

הם עולים חדשים מארגנטינה, אינם יודעים מילה בעברית .

 בנם-מריו- חולה בשיתוק מוחין מיום היוולדו,

 אני חושבת שהיה  קרוב  לגיל 40

 בארגנטינה עבד כנראה בדואר .

 יש להם בת נוספת נשואה, לימים התברר לי שבִּתם   מאומצת.

 הם לא העזו להביא ילד נוסף לעולם, לאחר  שבנם נולד עם שיתוק מוחין.

 חברתי שהכירה את המשפחה בקשה ממני שאלמֵד את מריו עברית.

 הִססתי בהתחלה,

 חששתי ממחוייבות ,

 איך אלמד איש כבן 40, חולה , נכה ?....

 הוא לא ידע לדבר בעברית ,ואני לא יודעת מלה בספרדית.

 אך כאתגר החלטתי לנסות.

 ההחלטה באיזה יום ובאיזו שעה היתה שלי.

 מריו בבקרים עבד במפעל לאנשים מוגבלים, ואחר הצהריים היה בבית.

 כשהגעתי בפעם הראשונה חשתי באי נוחות ...

 היה לו מין מבט מוזר , מרתיע ... 

באתי אליו בהתחלה פעמיים בשבוע.

הבאתי מחברת ריקה

התחלנו במלים הקרובות לגוף האדם , לחדר שלו,

היה לו מילון ספרדי-עברי , ונעזרנו בו .

אחר כך הבאתי לו קלטת שמע, שהקלטתי בה את עצמי , והוא חזר ושינן את המלים שהקלטתי ,

  לדוגמא: מספרים ,צבעים , ימי השבוע.

 למדתי אותו משפטים פשוטים של התמצאות:

שם הרחוב בו הוא גר. איפה קופת -חולים ועוד.

 כל מלה שאמרתי בעברית הוא אמר לי אותה בספרדית , ואני רשמתי במחברת שלי.

 לאחר  זמן מה הוא "בחן" אותי , והיה מאוד מרוצה אם שכחתי את המלה בספרדית

 לא יאומן, אך היינו צוחקים הרבה.

 הוא ספר לי על מקום עבודתו , לאט לאט הצלחנו לנהל שיחה ששולבו בה עברית, ספרדית ותנועות ידיים.

 סִפרתי לו על משפחתי, והבאתי תמונות שלהם.

 עם הוריו לא דִברתי הרבה.

 הם התקשו מאוד בשפה העברית.

 הם דִברו אִתי יידיש, שאותה אני מבינה, אך אינני יודעת לדבר בה.

 יש לציין שתמיד קבלו אותי בסבר פנים יפות.

 השעורים תמיד היו בביתו.

 יום אחד ראיתי אותו מסתובב עם כסא הגלגלים לא רחוק מביתי,

 ובשעור הבא החלטנו שהוא יבוא אלינו.

  ( מקום מגוריו דיי רחוק מביתי)

 הוא הגיע, ועלה במעלית עם כסא הגלגלים.

 לִמדתי אותו , והחלטתי להגיש לו כיבוד.

 היה לו קצת קשה ועזרתי לו לקחת את הכיבוד.

 אגב; הוא כתב דיי יפה בעפרון.

 ליום הולדתו קניתי לו מתנה, והוא היה מאושר.

 אני חושבת שמלבד מחלתו היתה לו מוגבלות מסויימת, אולי בעיית זכרון ,

    מידי פעם למדתי אותו גם חשבון( חשבון פשוט של בי"ס יסודי).

 לאחר כשנה כמדומני הפסקתי ללמד אותו , הייתי עסוקה במשהו אחר ,

 וגםלו לא  היתה  סבלנות רבה.

 אני פוגשת אותו לעתים ברחוב, כשהוא מתנועע במהירות בכִסא הגלגלים ,

 הוא תמיד מחייך אלי במאור עיניים ואנו מחליפים בינינו   חיוכים ומספר מִלים .

 זו היתה חוויה, שאינני מצטערת עליה.