יומני היקר

             לפני מספר ימים שוחחתי באמצעות הדוא"ל עִם אחד הבלוגרים כל כל מיני נושאים

           ואז נזכרתי    באותם  הימים

                        בהם היו לי רֵעים לעט ,

                         וכיום אנו רֵעים למקלדת

 כשהיינו ילדים

 כתבנו ושלחנו מכתבים

 חיפשנו כתובות

 בעיתוני ילדים ונוער

 קבלנו כתובות של נערים/נערות מחו"ל

 ומסרנו את שלנו...

 שמענו על עולמות אחרים

 אז הנסיעות לחו"ל היו נדירות,

 הכל היה כל כך מעניין

 כל מכתב שהתקבל היה מרגש,

 "שפשפנו" את האנגלית שלמדנו בביה"ס 

 וקווינו שיבינו אותנו , למרות שודאי היו פה ושם שגיאות

 דקדוק, תחביר ועוד...             

 היו לי רֵעים לעֵט ממספר ארצות: צרפת, גאנה, גרמניה, שוויץ ועוד

 החלפנו מידע, סִפרנו על עצמנו,

 על הארץ שלנו ,

 ושמענו על ארצם שהיתה לנו כה רחוקה , וחִפשנו את מקומה במפה.

 גלויות נוף  ותמונות החלפנו בינינו...

 ומהחברה מצרפת אפילו קבלתי מתנה: תקליט קטן , ששמור עדיין אצלי...

 הנער מגאנה צרף את חברו לתמונה, הוא התכתב עם חברתי, ולא ידענו מי הוא מי...(:

אני עדיין זוכרת שהוא כתב לי :

ובהתחלה לא הבנתי : מה קרה? מה נשבר?

מסתבר שהוא עמד להנשא, ולכן "סיים יחסינו"...

 כתב באנגלית break...... ולרגע לא הבנתי מה בדיוק "נשבַּר"  לו....

                     החבר מגאנה

             היום התקשורת אחרת : האינטרנט שולט בכל :  

         מיילים , בלוגים ,פייסבוק ,מסנג'ר, סקייפ  ואולי עוד ,

  ואני מוצאת את עצמי מידי פעם מתכתבת עם חבר/חברה וירטואלי/ת

 ואפילו נהנית ...

  מחליפים דעות ,

  ולומדים להכיר בין השורות,

  שולחים תמונות לעִתים

  ולפעמים מיילים מעניינים.