יושבת אני מול המקלדת ולא יודעת מהיכן להתחיל...
התבקשנו להעלות תמונות וצילומים ישנים.
לנו -לאמי נשארה תמונה אחת של סבא שלה.
דודי שיחיה הצליח להשיג תמונה של אביהם מארכיון באירופה
וזהו...
אין יותר תמונות !
המשפחה של אמי נלקחה למחנה השמדה בערב חג השבועות!
אמי ,שגם כבר לא איתנו, נהגה בכל יום זכרון לשואה להקשיב לכל הסיפורים ברדיו,
מעולם לא הבנתי מניין שאבה את הכוח!
היא עצמה היתה נערה צעירה ,כשנלקחה לאושוויץ ועבדה במפעל לנשק.
אבי שיבדל"א לא מספר הרבה, גם מרבית משפחתו נשארה שם...
כולנו למדנו על תקופת השואה.
קראנו ספרים וממשיכים לקרא...
לפני מונח כעת הספר:
לבי הפצוע[מרטין דרי] שמצאתי בבית האבות בו אבא שלי מתגורר...
במסגרת השתלמות על : "ילדים בשואה"
אני מגלה שיש עוד כל כך הרבה דברים שאנשים לא יודעים,
שמי שלא עוסק בנושא לא ממש יודע...
האם בחיי היומיום אנו חושבים מה עבר על הילדים?
כיצד אבדו את העצמאות שלהם?
תחושת הבטחון שלהם שאבדה,
בדיוק בתקופה בה מתגבשת הזהות של הילד.
אבוד האמון הבסיסי
הדימוי העצמי שלו נהרס
נהרס הבטחון בהורים, במשפחה...
הצורך לגנוב כדי לשרוד .
ילדים נמסרו לכנסיות . לעתים קרובות נאלצו לשנות את שמם , לשנות זהותם ,
ללמוד תפילות שלא הבינו פשרן, ללמוד תרבות שונה,שפה חדשה!
להפרד מההורים וברוב המקרים לא לפגוש אותם לעולם!
הילדים לא הבינו למה ההורים שולחים אותם, במה חטאו?
ההורים נאלצו לשכנע את ילדיהם שהם נוסעים לנופש.
הילדים חוו כאב פרידה, גם אלה שנשלחו במה שנקרא:
"קינדר טרנספורט".
ילדים נשלחו לארצות אחרות. ניקולס וינטון ועוד דאגו להציל ילדים רבים מצ'כיה
(כנסו לקישור-כדאי לקרא על האדם המופלא הזה)
חסידת אומות עולם
אירנה סנדלר – שהיתה פולניה קתולית צעירה ,שנשלחה מטעם עירית פולין לבדוק את מצב הנקיון בגטו ורשה
גלתה את מצב היהודים , היא חברה ליאנוש קורצ'ק והצילה ילדים רבים.
לכל מי שרצה לראות את הסרט -הנה הקישור:
"הלב האמיץ של אירנה סנדלר-
היום התוודעתי לשם איוון פולק
הכתיבה והיצירה בערה בעצמותיו,
נער שערך עתון ילדים בגטו טרזינשטאט.
למרות הקושי הרב בהשגת נייר, דיו לכתיבה עפרון וצבעים הוא הוציא לאור כל שבוע עתון.
בגטו היו כעשרה עתונים, אך רק לעתון שהוא ערך : קמרד נשארו 22 גליונות ,
השמורים מכל משמר ב-בית טרזין
"קמרד" היה עיתון מקומי שנכתב על ידי דיירי חדר A ב"היים" 609Q -
29 בנים, בני 12 עד 14, אחד מהעיתונים המקומיים שהוצאו לאור ב"היים".
"היים" הם בתי ילדים צפופים שבהם שוכנו רוב הילדים בגטו טרזין, בנפרד מהאוכלוסייה המבוגרת. כתב העת השבועי (כך נקרא הביטאון בפיהם) היה יצירה עצמאית של הבנים,
ללא התערבות, ללא עזרה וללא כל צנזורה מצד המדריכים המבוגרים
בעתון היו מדורים שונים כגון: חיי היומיום, ספורט, בקורת, בדיחות, קומיקס ועוד...
איוון פולק צייר קומיקס צבעוני על הרפתקאותיהם של שלושה נהגי מרוצים .
באמצעות כתיבת העתון הילדים מצאו פורקן מחיי הימיום ,ניסו להתמודד עם המצב,
היתה להם אפשרות להתבטא ובכתב ובציור.
הגליון האחרון של העתון יצא ב-22.9.1944
ובאוקטובר יצא טרנספורט למחנה ההשמדה ,
ביניהם איוון פולק שלא שרד את השואה!
בן 15 היה במותו.
מליון וחצי ילדים נספו...
וכשצופים בסרט שנעשה לזכרו ,
כשרואים את תמונתו ושומעים על פעלו וכשרונו ,
הדמעות זולגות מאליהן
כאילו מכירים אותו אישית....
כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי מה אכתוב ...כתבתי מבלי להרים את ראשי...
(אחר-כף הוספתי קישורים ותמונות)
וזה מה שיצא...
לזכור ולא לשכוח !!!
ואסיים בקטע מהספר : רסיסים
"אלו החיים שלנו" אמרתי בכאב, "רסיסים - זה מה שנשאר לנו מהמשפחה, מעצמנו, מהיהדות שלנו...רק רסיסים".
הרגשתי איך עיני מתמלאות בדמעות, ואריק קם ומשך אותי אליו וחיבק אותי בחוזקה.
"לא אנה, יש לנו אחד את השני",
לחש אריק, "יש לנו את ליזה שהגשימה את החלום, יש לנו ארץ לנסוע אליה,
יש לנו דת להיאחז בה". קולו היה רך ומלא כאב כשהוסיף, "רק הורים אין לנו".
הספר 'רסיסים' הוא סיפורם של אריק בן שבע עשרה, ליזה בת שש עשרה, ואנה בת חמש עשרה אשר נשלחו על ידי הוריהם לאנגליה במסגרת ה"קינדרטרנספורט"-משלוחי ילדים .
במפעל זה, ניצלו חייהם של כעשרת אלפים ילדים יהודיים מגרמניה, צ'כיה ואוסטריה כאשר הגיעו לאנגליה.
סיפורם הוא סיפור של פרידה, של קשיים לנוכח הצורך בבניית זהות רחוק מחיק המשפחה
ומכל המוכר לילדים אלו אך גם על מפגש עם מצילים ומושטי יד לעזרה בתקופה קשה זו.
את הספר כתבה הספרות והאנתרופולוגית נעמי שמואל, בתה של גיבורת הסיפור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
נ*גה