יומני היקר

אתמול אחר הצהריים

 הלכתי לראות את פסטיבל הגדר בגשר הזיו

המשלב אמנים מהסביבה יהודים, דרוזים וערבים

  זה משנה שעברה

 צילומים מתוך פסטיבל לאמנוִת

צלמתי תמונות רבות וחשבתי להעלות חלק לבלוג,

( יעלה פוסט במועד מאוחר יותר, לטובת אלה שלא היו בפסטיבל)

אך לא רציתי לוותר על הארוע,שלדעתי ראוי לציון.

100 שנה להולדתה של לאה גולדברג

  כשמלאו40    שנה לפטירתה. זה היה הנושא החם בישרא.

  משוררת שהשאירה חותמה עלינו כילדים וכמבוגרים.

 אחד השירים האהובים הוא

 פזמון ליקינטון

לאה גולדברג היא האדם היחיד בתולדות פרס ישראל

שזכה בפרס אחרי מותו.

ב-1970 אמהּ צילה קבלה את הפרס , שלפני מותה בקשה שעל קברה שלה

ייכתבו ארבע מילים:

           "אמהּ של לאה גולדברג "

בשנותיה האחרונות של לאה התחברה אל אמנות הציור .

 היא זכתה להציג שתי תערוכות יחיד מעבודתה בשנה האחרונה לחייה.

לאה גולדברג כתבה גם ספרים, כידוע.....

 
לאה גולדברג כתבה את 'והוא האור' החל מ-1941, והרומאן הופיע לראשונה ב- 1946.

 "אין בו ריח שעתיד הוא להיות ספר קלאסי", כתב עליו אחד המבקרים סמוך להופעתו –

 והנה, הרומן הזה, שהיה שונה כל-כך מרוב הרומאנים בני זמנו בספרות העברית,

הוא אחד הבודדים משנות השלושים והארבעים שיוכלו להוסיף ולרגש את הקוראים בני זמננו.

רומן מפתיע באיכויותיו, שבכוחו לתפוס מקום במלוא רעננותו במחזור-הדם של הספרות החיה. 
 

אפשר לכתוב ולכתוב

 ומי שמעוניין לקרא ודאי ימצא בגוגל

ואסיים בשורות משירה: ימים לבנים....

לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע, כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה.