יומני היקר

באחד הפוסטים הראשונים שכתבתי

הבאתי את השיר של ורד מוסינזון

" על חתולים ואנשים"

שיר זה נגע מאוד לליבי

העתקתי אותו משטיח קיר שהיה  רקום ותלוי על אחד הקירות בבית החולים בעיר שלי

כשפרסמתי את השיר  היו לי אולי שניים או שלושה קוראים

והיום נזכרתי בו שוב

והנה , למי שלא מכיר אותו ):

  לפני כמה לילות דיברתי עם איש אחד שהיה לי חכם נורא.

 דברנו הרבה על אהבות ואכזבות וחתולים.

 אמרתי לו שהתכונה שאני הכי אוהבת מעריצה בחתולים וקצת גם בי זה שלא משנה

 מאיזה גובה הם יפלו או מאיזה גובה יזרקו אותם

 תמיד הם ינחתו על הרגליים

 יחייכו חיוך חתולי אדיש ומתנשא וימשיכו ללכת

 כאילו כלום לא קרה ואף אחד לא נפל ובטח לא הם.

 כשאמרתי את זה לאיש שהיה לי חכם נורא הוא שתק לרגע ואחר כך,

  ענה שזה בכלל לא ככה אלא אחרת לגמרי,

שבעצם החתולים רק עושים כאילו שכלום לא כואב

 והם נפלו על הרגלים.

בעצם הם נופלים על הגב ונשברים כל פעם מחדש לרסיסים אבל הם חתולים

 ויודעים שזה חלק מהתדמית שלהם,

 ושכולם מצפים שהם יפלו תמיד על הרגלים

 אז הם לא מראים לאף אחד שזה בכלל לא ככה באמת.

 *** האיש הזה לא ראה את הפנים שלי בלילה ההוא כשאמר את המילים האלו

              וטוב שלא ראה כי אם היה רואה את הפנים שלי, בטח,

              שהוא היה מוריד ת'עיניים ורואה את הרסיסים שלי על הרצפה...