המשך....
הניגודיות המשוועת
בין שמי התכלת שהיו ברוב הימים
בזמן המסע בפולין
הפרחים והפרפרים שמסביב
קיץ אביבי
( המדריך סיפר ששמע ממישהי ששרדה את השואה ואמרה לו: אתם תראו פרחים במקום, אז לא היו פרחים .....
וכולם ודאי מכירים את
עשן המשרפות לא נתן לפרחים ולפרפרים לחיות 
)
השקט
לפעמים גם שקט "רועש"
לבין
המחשבה
מה שהיה כאן
מה שהתרחש
המוח לא קולט
הלב לא מאמין
מחנק בגרון ובלב....
פעמיים ירד גשם זלעפות
בשני מקומות
האחד באושוויץ ( בירקנאו)
והשני בטרבלינקה
האם זה אומר שהשמיים בכו איתנו ?
ואספר כאן את מה שקרה
אמנם בסוף המסע ( עוד אגיע גם להתחלה)
כנראה שאני זקוקה למנוחה ולא יכולה לשוב למראות הקשים ואני בוחרת מן הקלים יותר
היינו באתר ההנצחה בטרבלינקה
באנטרדטה סביבתית
17,000 אבנים ( עוד אסביר על כך באחד הפוסטים הבאים)
מהמחנה עצמו לא נותר זכר ( הגרמנים שרפו אותו)
ערכנו שם טקס זכרון ( כמו בעוד מקומות)
ולפתע ( בסיום הטקס)גשם סוחף
רוח !
המטריות התקפלו, ולמרות המעילים נרטבנו כולנו .
הכונה היתה לסיים בשירת ההמנון ,
אך אי אפשר להיה לעמוד שם
ורצנו לאוטובוס .
לאחר אולי כרבע שעה נסיעה הגשם פסק , והוחלט לרדת לצידי הכביש לשיר את התקוה לסיים את הטקס .
הצטופנו כולנו בתחנת אוטובוס שעמדה שם
ושרנו בקול את התקווה, לצלילי שידור מיוחד של ההמנון שהביא המדריך .
בסיום השירה שרנו: עם ישראל חי ! כך בספונטניות .
מחאנו כפיים
המדריך הפולני המלווה צילם אותנו בוידאו ,
ועלינו בחיוך בחזרה לאוטובוס.
בליבי חשבתי שרק ישראלים מסוגלים לכך !
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
נ*גה