יומני היקר

 אוי. אני לא יודעת למה , אבל אני ממשיכה לעיין בגוגל בנושא דמעות

וזה מעניין !

לפני כשבועיים כתבתי את הפוסט הזה והנה ההמשך ( שהמתין עד כה בטיוטה)

ההסברים הללו אינם מבהירים למה אנחנו בוכים תוך שימוש בדמעות.

איזה היגיון אבולוציוני יכול להיות לדמעות שמערפלות את הראייה שלנו

 והופכת אותנו פגיעים יותר (בנוסף לפגיעות הרגשית שכבר קיימת)?

 תשובה אחת שהוצעה מתבססת על עיקרון ההכבדה.

 על פי העיקרון הזה, בעלי חיים מתנהגים בצורה לא רציונלית ומכבידה

 על מנת לאותת על היכולת שלהם.

 הדוגמא הנפוצה ביותר היא זנב הטווס שהינו כבד ומאוד בולט בצבעיו.

זנב כזה הופך את הטווס לחשוף מאוד לטורפים שונים ולכן מסוכן לבעליו.

אלא שמסתבר שדווקא טווסים כאלו משיגים יתרון בתחרות על בנות זוג

 מכיוון שהזנב קשור קשר הדוק לבריאות הטווס שמחזיק אותו.

טווסים עם זנב גדול ויפה בריאים יותר,

וזו תכונה רצויה מאוד אצל טווסות שמעדיפות להזוודג עם טווס כזה

על מנת שהצאצאים שלהם יהיו חזקים יותר.

 יוצא מכך שטווסים בוחרים למעשה להכביד על עצמם על מנת לסמן את כוחם

ורק טווסים בריאים וחזקים יכולים להצמיח זנב כה מפואר.

השאלה היא למה הכוונה במונח "לבכות" ?

האם מדובר בפעולה עצמה כלומר בהפרשת הדמעות או בסיבות הרגשיות לפעולה.

הפרשת דמעות קיימת במספר קבוצות בעלי חיים אך לא מסיבות רגשיות.

 יש למשל מיני צבאים המפרישים דמעות מהעיניים על מנת להרחיק לכלוך ואבק.

 יש מיני זוחלים אצלם הדמעות הן דרך להיפטר ממלחים- הדמעות הן למעשה נוזל מימי

בעל ריכוז גבוהה מאוד של מינרלים שונים.

 יש גם בעלי חיים בהם הדמעת יכולות לשמש כחלק מהאיתות והתקשורת בין המינים.

אם הכוונה להקשר הרגשי של הדמעות התשובה יותר מסובכת.
עדיין אין שום הוכחה מדעית חותכת כי יש בעלי חיים המסוגלים לבכות מסיבות רגשיות.
מדענים באופן כללי נוטים לשמור את המונחים ההומאניים לבני-אדם ונמנעים מלהשתמש

בהם כשהם מתייחסים לחיות. על פי הגדרתם- בעלי חיים יראו "אותות מצוקה"

 אבל לא יבכו. מצד שני קצת קשה להתעלם מהתגובה של שימפנזה תינוק המופרד מאימו

ומראה "סימני מצוקה", התגובה והתחושה המיידית שלנו היא שהקוף בוכה.

כמובן שאין הכוונה כאן שבעל החיים אינו מסוגל להרגיש כאב פיזי או סבל אחר

 אלא שהמדע עדיין לא מצא הוכחות לכך שבעלי חיים מסוגלים לבטא תחושות צער ועצב

בכלל וע"י בכי בפרט.

ומהן דמעות תנין ?

לתנינים, כמו למיני זוחלים, ציפורים ויונקים אחרים יש קרום מתחת לעפעף התחתון,

מעין עפעף שלישי שקוף שמגן על הקרנית בעת ציד מתחת למים. מתחת לקרום הזה,

 הנקרא "קרום מצמוץ"

 או Nictitating membrane בלעז, יש בלוטת דמעות שתפקידה לסכך את תנועתו.

 ההפרשה של הבלוטה הזו ניגרת החוצה כאשר התנין על היבשה וקרום המצמוץ פתוח

 (זה המצב בו פוגשים בד"כ בני אדם בתנינים).

כבר במאה ה 13 ייחסו את הדמעות הללו לבכי ממש. הנזיר ברתולומאוס אנגליקוס

 כתב באנציקלופדיה על הטבע שפירסם ב- 1225

כי "כאשר תנין פוגש אדם במים או על החוף הוא הורג אותו אם הוא יכול ואז בוכה עליו

 ובולע אותו לבסוף: "weepeth upon him and swalloweth him at last

כאשר מישהו מזייף בכי, זה נקרא "דמעות תנין",

ביטוי זה הגיע ממיתוס ישן שהתנין בוכה בזמן שהוא אוכל.

חוקר מאוניברסיטת פלורידה הגיע למסקנה שהתנינים באמת דומעים בזמן שהם אוכלים -

 אך מסיבות פיזיולוגיות ולא מצער.

והנה הפוסט הזה ציפור הנֶפֶש הממחיש את העצב והתוגה של הציפור ...

 עצוב....

* כותרת הפוסט מהשיר  אל תשכחי אותנו 

 הדמעות והבכי הם חלק מחיינו, אבל לא לשכוח לחייך כל בוקר ( אפילו מול המראה)

ושיהיה יומטוב לכולם!