יומני היקר

 הפוסט של קיימן על   הנצחת האסון  של  'מגדלי התאומים'

 על תחושת האובדן  , על תחושות  משותפות

הביא אותי להִזכר שוב בשורות שכתב חיים גורי  על אימו של סיסרא שנגעו לליבי   

אִמּוֹ - חיים גוּרי

לִפְנֵי שָׁנִים, בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,
שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא,
מַבִּיט בְּאִמּוֹ שֶׁל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן,
אִשָּׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.
שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,
צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלַל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.
אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בָּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.
יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד.
עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב חֶמְאָה וָדָם.
הַדּוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת,
גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת.
שְׁתִיקָתִי נָגְעָה בִּשְׁתִיקָתָן.
אַחַר זְמַן-מָה שָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ.
אַחַר זְמַן-מָה כָּבוּ הַדִּמְדּוּמִים.
אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ.
אַרְבָּעִים שָׁנָה לֹא דָהֲרוּ סוּסִים
וּפָרָשִׁים מֵתִים לֹא נָעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית.
אֲבָל הִיא מֵתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.

 ואני תמיד תוהה :

גם לאוייבינו המנסים לכלותינו יש אמהות .

 האם להם לא כואב כמו לכל אמא על אובדן הילד שלהם ?