יומני היקר

   הנכד הקטן ( טוב, הוא כבר בן 5 , אבל תמיד ישאר הנכד הקטן...)

ערם כריות בסלון

ספונֶת(ספה קטנה)  כזאת של ילדים

ושמיכות קיץ דקות

( אחת אפילו נשארה בירושה מאמי ויש בה קרע

אבל אין שמיכה כזאת היום בשום מקום !

כל שמיכות הקיץ מבד פִּיקֶה וכד' לא דומות באיכות של פעם !...)

והוא קורא לי

בואי , תראי את האוהל שבניתי

נכון ? את מרשה "לבנות אוהל" עם השמיכות האלו וחיוך מתפשט על פניו?

ואני מחייכת איתו...

מכונת הכביסה הרי תכיל גם את השמיכות האלה,

האוהל שלו כבר מוכן והוא מתחבא בתוכו .

בינתיים אני מכינה את ארוחת הבוקר

חביתה ומעט סלט ואולי גם גבינה לבנה ולחמניה

הארוחה מוכנה ואני קוראת  לו :

- בוא לשולחן

- אני רוצה לאכול באוהל

- אי אפשר לאכול באוהל, האוכל יפול לך מהצלחת

ואז עולה במוחה של הסבתא רעיון !

החביתה , מספר פרוסות של עגבניה ומלפפון ירוק עוברים במהירות מהצלחת לקופסא קטנה ( כזֹאת שהיתה בה גלידה)

ואני אומרת לילדון :

בבקשה , תאכל את הארוחה שלך, אני מבינה שאתה נמצא בפיקניק

 ולכן  הבאתי לך את האוכל בקופסא

החיוך שלו היה שווה הכל !

וכמובן צלמתי להוכחה 

התמונה שלו עם החיוך והעיניים הבורקות שלחתי להוריו שהיו כמובן בעבודה !