יומני היקר

ביעור חמץ / חנה ניר

אֶת כָּל הֶחָמֵץ
שַלִּיבִּי מְאַמֵץ
בְּיָמִים שֶל סַגְרִיר וְשֶל קוֹֹר,
עִם בּוֹא הַחַמָּה
בְּיַד נִכְלָמָה
כְּעֶשֵֹּב שוֹטֶה אֶעֱקוֹֹר.
עֶלְבּוֹנוֹת שְכוּחִים
בְּנִבְכֵי הַכּוּכִִים
מְרִירוּת שֶצָמְחָה בַּמִסְתּוֹֹר
מֵחַדְרֵי - חֲדָרִים
אַעֲלֶה וְאָרִים
וְאוֹצִיא לַחוֹפְשִי לְפִי תּוֹֹר.
יַעֲבְרוּ אַז בַּסָּךְ
רִגְשוֹת לֵב מְסוּכְסָךְ,
פַּחַד, כַּעַס, קִנְאָה, תַּחֲרוּּת,
וְרֵיק מִמִּטְעָן
אֶתְייַַשֵּב לַשּוּלְחָן
וְאֶחְגּוֹג אֶת חַג הַחֵירוּת.

מצאתי ברשת

אתכם משתפת

~חג שמח~ לכולכם

באשר אתם

שתדעו ימים טובים

ושמחים !

כבר פעמיים בִּטלנו פגישה

החברה שלי , חזרה לה המחלה...

אשה חזקה עם תעצומות נפש !

כשזה כבר התאפשר לנו להפגש מבחינתה

תכננתי לבקר אותה

ואז אני הייתי חולה .

היום נפגשנו

צרפנו לפגישה

עוד שתי חברות 

ישבנו למעלה משעה

בבית הקפה

בחוץ באוויר הצח , בצל

שלושתן עם כוס מיץ גזר ( המסורתי)

ואני על כוס קפוצ'ינו שהוא בכלל מה שנקרא כנראה קפה הפוך.

נסינו לדבר רק על דברים חיוביים

החלפנו חוויות ורשמים

ונפרדנו עם חיוך על הפנים

בדרכי חזרה , בדרך הבייתה

צלמתי את פרח הצבר הפורח כעת

כמה נפלא!

 וזה היה אמש

כבר סוף אפריל

אבל לקחתי איתי ברדתי לים מעיל

לא יזיק , מעיל כזה קליל

והסתבר שממש הועיל

רוח ורחש של גלים

המצלמה בנרתיק הקטן שעל הזרוע .

לידי מקפצים שלושה אנקורים

ועד שהוצאתי את המצלמה הם כמובן עפו להם בזריזות מדהימה

בדרך כלל פני מועדות שמאלה לטיילת שאין בה מסעדות או בתי קפה

אנשים צועדים במכנסיים  צמודים  וגופיות

ילדים ומבוגרים על אופניים וכמובן שעתם של הכלבים .

משום מה בחרתי הפעם לפנות ימינה

לחוף 'הסגור' ,לצפות בשקיעה שבין הסלעים .

אין הרבה אפשרויות של 'אלכסון'

ב "חלון לים התיכון"

( כך בחרתי לקרא לתמונה בשם השיר של יהודה פוליקר)

חלפתי במהירות על בתי הקפה שברובם ריקים

ונכנסתי לחוף שבקיץ הומֶה מאנשים.

כלבה שוטטה שם הלוך ושוב במים הרדודים

 הבעלים שלה  אמר שלי שהיא 'תופסת' שם דגיגונים .

בצד החוף סלעים ומתנפצים שם גלים דיי גבוהים

שיחד עם השקיעה יצאה ( לדעתי) תמונה מדהימה!

בקבוצות הצילום בפייסבוק אהבו אותה

חזרתי הבייתה עם נעליים רטובות וגרביים רטובים,

אבל עשו לי טוב הצילומים !!

[ומחר סוף סוף לאחר אבחון במכון הפיזיותרפי של קופת חולים

נרשמתי  לתרגול  קבוצתי של תרגילים למניעת בכתף הכאבים ].

 אז שיהיה ברור יש הרבה דברים מרגיזים וכואבים במישור המדיני, הארצי והאישי,

 אבל בחרתי לספר כאן על פרטים קטנים של יום חולין , שמוסיפים  טעם או תבלין לחיים ! 

 מספר פעמים קבלתי במייל ( ואני משערת שעוד רבים קבלו )

 את דבריו המרגשים של 

חורחה לואיס בורחס סופר משורר ארגנטינאי

 אמש ראיתי את הסרט : פריחת הדובדבן , 

 ואני ממליצה לראותו למי שעדיין לא ראה אותו.

 זהו סרט אנושי מאוד, נוגע מאוד, מרגש ורגיש.

 סיפור על משפחה מודרנית גרמנית שיכולה באותה מידה להיות גם אמריקנית,

 צרפתית או ישראלית.

 סיפור על נתק ובדידות, על העולם שקטן והמרחקים שגדלים בין הדורות,

  על ילדים שאינם מכירים את הוריהם ולהפך,

  על בני זוג שחיים שנים ביחד ובעצם לחוד .

  סיפור על חלומות קטנים וגעגועים גדולים, על אובדן וכאב,

  על משמעות החיים ועל התמודדות עם המוות.

  דוריס דוריי מביימת אנסמבל שחקנים מוכשרים בעדינות ובקשב, וכל מחווה,

פיסת דיאלוג, ג'סטה או פריים בסרט מוכיחים שוב, שהעיקר נמצא בפרטים הקטנים

סרט פיוטי ונוגע ללב, על זרות בין קרובים וקרבה בין זרים.

ולמי שמעוניין לקרא יותר :

     פריחת הדובדבן - CHERRY BLOSSOM   

המיזוג בין הפוך הוורוד לתחושת העצבות על כך שהפריחה הקצרה כבר באה אל קיצה,

 מעלה בלב תחושות רכות של מה שנקרא ביפן וואביסאבי - תחושות העצבות על הקיום הקצר,

 על כך שהכל חולף כל כך מהר, על כך שכל יום של אושר מלווה תמיד בתחושת העגמומיות

 על כך שהכל ארעי וחולף כל כך מהר.

רעיון הוואבי-סאבי עומד בבסיס הפילוסופיה היפנית האסתטית שצמחה מהבודהיזם

והוא מביע את עיקרון חוסר השלמות והארעיות של כל הדברים בעולם, כולל האדם.

 יופיו של פרח הדובדבן והצביטה הקטנה בלב נובעים מכך

שפרח יפה כל כך ניחן בחיים קצרים ומת בשיא יופיו.