יומני היקר

 לא ראיתי את מסע ההלוויה של ארבעת האנשים  מצרפת (יהא זכרם ברוך!)

אבל 

עיינתי לרגע בעתון

         וחשבתי לעמי

             אנחנו מדינה עצובה !      

 הפוסט של קיימן על   הנצחת האסון  של  'מגדלי התאומים'

 על תחושת האובדן  , על תחושות  משותפות

הביא אותי להִזכר שוב בשורות שכתב חיים גורי  על אימו של סיסרא שנגעו לליבי   

אִמּוֹ - חיים גוּרי

לִפְנֵי שָׁנִים, בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,
שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא,
מַבִּיט בְּאִמּוֹ שֶׁל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן,
אִשָּׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.
שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,
צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלַל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.
אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בָּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.
יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד.
עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב חֶמְאָה וָדָם.
הַדּוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת,
גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת.
שְׁתִיקָתִי נָגְעָה בִּשְׁתִיקָתָן.
אַחַר זְמַן-מָה שָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ.
אַחַר זְמַן-מָה כָּבוּ הַדִּמְדּוּמִים.
אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ.
אַרְבָּעִים שָׁנָה לֹא דָהֲרוּ סוּסִים
וּפָרָשִׁים מֵתִים לֹא נָעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית.
אֲבָל הִיא מֵתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.

 ואני תמיד תוהה :

גם לאוייבינו המנסים לכלותינו יש אמהות .

 האם להם לא כואב כמו לכל אמא על אובדן הילד שלהם ?

    לא רבים הטיולים שערכתי בחו"ל בימי חיי, אך היום הזה -הטיול בוינה זכור לי היטב!

                 11/9/2001

  באותו היום הגענו לוינה לפגוש ידידה שגרה שם

טיילנו להנאתנו ,

ולא הבנו למה הבת שלה כל 2 דקות מתקשרת אליה בטלפון הנייד ונשמעת נסערת כל כך...

    הידידה נסתה להסביר לנו מה שקרה

 מטוס פגע ב'מגדלי התאומים'  בניו יורק!!

 לא קלטנו את גודל האסון !

 בניו יורק העיר הגדולה? הייתכן ?

 לאחר זמן מה  שוב היא קבלה שיחת טלפון מבִּתה הנרעשת...

 עוד מטוס פגע ב'מגדלי התאומים' !!

 רק לפנות ערב כשהגענו לביתה וצפינו בטלוויזיה שמענו על האסון הנורא

 שאי אפשר היה לדמיין אותו !...

 בשיחת טלפון לביתנו שמענו  שבאותו היום היה גם פיגוע חבלני ברכבת

בעיר מגורינו , ושלושה אנשים נהרגו... 

 יומיים לאחר מכן בככר בפראג ראינו את המוני הזרים  שהונחו שם ע"י  האנשים,

 שבאו לחלוק כבוד להרוגי  הטרור ההוא...

 וכארבע שנים לפני הארוע הנורא ב-1997 כשהייתי בטיול קצר בארה"ב

 צלמתי את מגדלי התאומים מפסל החֵרוּת (במצלמת פילם ללא עדשה מיוחדת)

   ומי שיער שגורלם וגורל האנשים שהיו לכודים שם יהיה כה נורא!!! 

          והטרור ממשיך.....

 תכננתי   שהפוסט הבא יהיה ברכה ושיר לראש השנה ,

 והנה הגיעה בשורה כל כך מרה...

 אסף רמון הבן של אילן רמון ז"ל נהרג בתאונת מטוס !!

 מי יכול לקלוט אסון נורא שכזה ?!...

 כולנו חשים עצב ויגון,

 כאילו אנו מכירים אותו אישית...

  כולנו זוכרים את אותם רגעים  בהם צפינו במסך הטלוויזיה וחִכינו שמעבורת החלל תנחת.

  חלפו רגעים ולבנו רעד

 ראינו את האב של אילן רמון בטלוויזיה

  המתנו יחד איתו לרגע הגדול, לרגע המרגש

  אבל.....

  אילן רמון ז"ל לא שב הבייתה, למשפחתו לארצו ...

והיום -

מאש שנודע האסון הנורא

הלב ממאן להאמין

המוח אינו קולט

איזו טרגדיה למשפחה !

 לרונה האשה!

איך אפשר היה להודיע לה את הבשורה המרה?

הבן הטייס ... גם הוא  איננו ...

היא שלחה לבעלה בהיותו בחלל את השיר של רחל המשוררת המתחיל במלים : התשמע קולי?

מאז שמעתי אותו הרבה פעמים, ותמיד נזכרתי באסטרונאוט שלנו שאיננו.

     זמר נוגה   

 מילים: רחל

 לחן: שמוליק קראוס 

התשמע קולי רחוקי שלי

 התשמע קולי באשר הנך

קול קורא בעוז,

קול בוכה בדמי ומעל לזמן מצווה ברכה

. ארץ זו רבה ודרכים בה רב

 נפגשות לדק נפרדות לעד.

מבקש אדם, אך כושלות רגליו,

 לא יוכל למצוא את אשר אבד.

אחרון ימי כבר קרוב אולי,

 כבר קרוב היום של דמעות פרידה.

אחכה לך עד יכבו חיי,

כחכות רחל לדודה.

עד היום יש בביתי גזרי עיתונים ששמרתי עליו ועל התאונה הנוראית .

                         בול לזכרו של אילן רמון ז"ל.

                                        אסף רמון ז"ל

            יהי זכרו של אסף רמון ברוך !

        יום עצוב למשפחה ולכל עם ישראל