יומני היקר

 הפוסט של קיימן על   הנצחת האסון  של  'מגדלי התאומים'

 על תחושת האובדן  , על תחושות  משותפות

הביא אותי להִזכר שוב בשורות שכתב חיים גורי  על אימו של סיסרא שנגעו לליבי   

אִמּוֹ - חיים גוּרי

לִפְנֵי שָׁנִים, בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,
שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא,
מַבִּיט בְּאִמּוֹ שֶׁל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן,
אִשָּׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.
שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,
צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלַל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.
אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בָּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.
יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד.
עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב חֶמְאָה וָדָם.
הַדּוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת,
גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת.
שְׁתִיקָתִי נָגְעָה בִּשְׁתִיקָתָן.
אַחַר זְמַן-מָה שָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ.
אַחַר זְמַן-מָה כָּבוּ הַדִּמְדּוּמִים.
אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ.
אַרְבָּעִים שָׁנָה לֹא דָהֲרוּ סוּסִים
וּפָרָשִׁים מֵתִים לֹא נָעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית.
אֲבָל הִיא מֵתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.

 ואני תמיד תוהה :

גם לאוייבינו המנסים לכלותינו יש אמהות .

 האם להם לא כואב כמו לכל אמא על אובדן הילד שלהם ?

 היה לי פוסט מוכן בנושא מסויים,

אך כשראיתי את הנושא החם , לא הייתי מסוגלת להעלותו.

והתחלתי לכתוב בלי לדעת לאן יגיעו הדברים, בלי להחליט אם  אפרסם.

נראה לי שאין משפחה ,שמישהו ממנה קרוב או רחוק  לא חלה במחלה הזו !

כאשר שמעתי לראשונה על מחלה הזו, הייתי כבת  14 ( וזה היה מזמן),

שכן שלי, נער בן 16 חלה בלוקמיה ו...

אמי ז"ל , שנפטרה לפני כשֶבע שנים חלתה, ונסתה להתמודד בגבורה במחלה.

לא וותרה לעצמה.

 נסעה לבית חולים הדסה מספר פעמים לניסוי חדש , שהיה אמור  לפתור את הבעיה.

נסתה את כל הטיפולים האפשריים , לשווא...

עד רגעיה האחרונים שמרה על כבודה, לא נכנעה ...

היא שהיתה עמוד התווך של המשפחה, האדם שאפשר לשאוב ממנו כוח ,

היא אבדה לנו ,

ואיננה עוד ...רק בזכרונות, בחלומות, בתמונות  .

  זה הגיע אלי ,

 הצילומים מרגשים ,

 ולכן החלטתי לשתף אתכם...

הבעת רגשות בין  בעלי חיים ~ אהבה וצער

  ( זה הגיע באנגלית , מיותר התרגום)