יומני היקר

 כולי נרגשת לאחר שיחת טלפון עם שניים מבני משפחתי הרחוקה (יחסית),

 שלא ראיתי אותם שנים רבות מאוד !!!

ואתחיל מהתחלה...

שנים רבות לא נפגשנו

( הם גרו בדרום ואנחנו בצפון)

מידי פעם נפגשנו באירועים

נדמה לי שהפעם האחרונה שראתי אותם היתה בחתונה של בתי הבכורה .

היא היתה בת הדודה של אבא שלי

ווהשבוע נודע לי   שהיא נפטרה

ההודעה החזירה אותי שנים רבות לאחור

כשהיא , בעלה ושני ילדים קטנים עלו ארצה .

הורי אֵרחו אותם בביתנו כחודש ימים .

שני בנים היו להם ,האחד בערך בגילי והשני תינוק

לא יודעת מדוע נאלצו להתארח בביתנו

הם היו כל היום איתנו ,

ואינני זוכרת אם ישנו בביתנו ,

כי אין לי מושג איך יכלו לעשות זאת .

לא היו מיטות נוספות והבית היה קטן כמו כל הבתים בתקופה ההיא

כנראה הצטופפנו...

הוא היה איש רחב כתפיים , חרוץ ובנה את ביתו בדרום הארץ

והיה איש אמיד .

היא , אני זוכרת אותם כאשה אלגנטית וסולידית .

לפני מספר שנים היא ואחותה שבאה לבקר מאמריקה באו לבקר את אבא שלי והשמחה היתה גדולה מאוד!

לפני כשנתיים קבלנו הזמנה לחתונה מבת דודה אחרת מהצד של אמי שֶבִּתה התחתנה,

ולהפתעתי אב החתן הוא הבן שלה !

הבן שהיה אצלנו כעולה חדש ומאז לא נפגשנו ...

צרוף מקרים !

לצערי הרב נבצר מאיתנו להגיע לאותה חתונה , בִּתי היתה נציגת המשפחה בחתונה .

וההערב הצלחתי להשיג את מספרי הטלפון שלהם

ושוחחתי עם הבן המבוגר יותר וגם עם הבת שלהם ( שנולדה לאחר שכבר גרו בדרום)

טלפנתי למסור תנחומים עם מות אִמם ,

וחזרנו כמה עשרות שנים אחורנית

הוא סיפר לי שהוא זוכר את הימים הראשונים בביתנו , כשלא ידע מלה עברית , אבל שנינו שחקנו 'מונופול' 

השיחה היתה מאוד מרגשת להם ולי והם הודו לי מאוד שטלפנתי.

אמש כשכבר כבו נרות החג

גִּליתי להפתעתי שתי שלהבות בפמוט אחד

 מצרֶפת כאן לזכרם של אהובינו שהלכו מאיתנו לבלי שוב...

בעקבות הפוסט              מורות חיילות - the KeyMan     שהחזיר אותי  שנים רבות אחורה,    

 החלטתי להעלות את הפוסט הזה...

אני שידעתי מגיל  צעיר מאוד שאהיה מורה , הייתי אוספת את ילדי  השכונה או בני דודים שבאו לבקר ו"מלמדת" אותם...

היה לי ברור שאחר התיכון אלך ללמוד בסמינר למורים  ( מה שקרוי היום המכללה למורים)

וכמובן להיות מורה וגם חיילת בשרות הצבאי.

היינו  בנות 20 והמכיות צעירות מאיתנו, אך מִלאנו אחר הפקודות בטירונות כמו "ילדות טובות".

לאחר הטירונות קבלנו את השרוך האפור ודרגת רב"ט , והיינו מאוד גאות על כך !!

יחידת מורות חיילות הוקמה בצה”ל בשנת 1951 ברוח חזונו של דוד בן-גוריון שראה בצה”ל “צבא העם”

המעורב גם במשימות לאומיות. המורות החיילות במסלולים השונים של היחידה עוסקות בגישור על פערים לימודיים וחברתיים של תלמידים עולים, ובסיוע לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים ולתלמידים נזקקים בפריפריה, בפנימיות ובמועדוניות ברחבי הארץ.

לי הציעו ללמד חיילים ( חיילים שאמורים להשלים לימודיים במקצועות שונים) .

 לא ממש רציתי ללמד חבר'ה בני גילי והעדפתי ללמד ילדים. אך האפשרות היחידה היתה להיות מורה ממלאת מקום ,

 ולא מורה מן המנין.

וכך הגעתי   למבצע לביעור הבערות.

לאחר קורס בהנחלת הלשון הביאו אותנו לישוב , שמעולם לא שמעתי קודם על שמו .

הישוב היה מאוכלס מיוצאי פרס בעיקר ומעט  יוצאי מרוקו וטוניס. הם היו דיי מסוכסכים ביניהם ולא הבנתי למה .

לאט לאט בניתי לי תוכנית עבודה , מערכת שעות 

לכל אשה היתה תוכנית משלה , לעתים הצטרף הבעל וזכור לי גם  מקרה שהצטרף הבן הגדול.

 לפעמים הסבלנות של האשה היתה פוקעת , ולא מִמשתי את התוכנית שתכננתי.

בכל בית התקבלתי במאור פנים. חיילת צה"ל - כל הכבוד !

 בכל בית "נאלצתי" לשתות תה ( עם שיבה , נענע)  , כדי לא להעליב בסרוב לכיבוד.

 נִסיתי להקים מעין מועדון - כתת לימוד ששם ילמדו  מספר נשים ביחד ,

 אך זה לא ממש הצליח , ...התירוצים למיניהם של הנשים היו: היום יש לי יום כביסה,

 היום הייתי חולה, וכיו"ב...

היינו  3 חיילות ( לפעמים הצטרפה רביעית)ובערבים היה דיי משעמם . ( לא היתה טלוויזיה בדירתנו

 ובודאי לא  מחשב...),

 כך שהלכנו לישון מוקדם.

 כל אחת מאיתנו היתה אחראית על ישוב אחר.

 האחראית עלינו היתה משקית , שהופיע מבלי להודיע , כדי לבדוק אם  נשארנו ללון שם גם בימי חמישי .

 למען האמת יכולנו לנסוע הבייתה כבר ביום חמישי לאחר העבודה.

אחראית נוספת היתה מישהי מבוגרת מאוד ( כך היא נראתה לנו אז...) , ממשרד החינוך .

תמיד התרגשנו שהיא הגיעה בהפתעה לבדוק את התנהלות העבודה.

לאחר  תקופה מסויימת עברתי לישוב אחר , שהיה קרוב לבסיס צבאי  וכך שמידי פעם יצאנו לעיר הסמוכה עם החיילים.

 באחד הישובים למדתי גם עולים חדשים מאירופה ומתימן , שרצו מאוד ללמוד עברית .

  תמונה של אשה באחד המושבים

 הקידמה- מכונת כביסה !

                                     יצאנו גם לטיול עם הנשים לירושלים

   הסיפוק מהעבודה היה רב , כאשר ראינו שאִשה שלא החזיקה עִפרון בימי חייה למדה לחתום את שמה ,

  לקרא מכתב  וגם בעתון :   שער למתחיל 

                                                                   מורות חיילות כיום