רחל בלובשטיין מוכרת לכולנו
רבים מאיתנו מכירים את שיריה
ויודעים את
בתאריך 20 לספטמבר מלאו 120 שנה להולדתה .
היום כ"ט בתשרי הוא התאריך העברי.
משיריה הידועים :
רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.
רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.
צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,
גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ
רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.
גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –
דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,
יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,
יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.
כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע
פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.
לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?
לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?
השיר "רק על עצמי" הוא אחד האחרונים של רחל,
והוא כלול בספר "נבו" שיצא לאור שנה אחרי מותה.
זהו שיר אישי של התבוננות עצמית, מעין סיכום של חיים.
עקרה
בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.
אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!
עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה
לוֹ.
את הערכתו של א.ד. גורדון לרחל כתב לה בשיר:
לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ –
עָלֹה תַעֲלִי
אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ,
אַל יֹאמַר: עֲלִי!
וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ
יֵאוֹר לָךְ הַיּוֹם –
וְהִנֵּה אַתְּ אֵינֵךְ
בּוֹדֵדָה בַּמָּרוֹם.
אחרי מותה של רחל ב1931- אמר המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק,
על המשוררת רחל שמתה בעצם כוחה השירי. היה בשירתה משהו מבת-קול של אֵלֶה היעודות לקרבן,
משירת בת יפתח שהלכה לתַנות עם רֵעוֹתיה על ההרים ,
בסיפור התנ"כי הייתה הקרבתה של בת יפתח תנאי הכרחי לניצחון העברים על בני עמון.
כבת יפתח, כך גם הייתה תופעת רחל, כאמור, "אירוע שער", במונחי תורת האבולוציה בתקופה הציונית.
כל מה שהתרחש בארץ-ישראל מרגע הופעתה ב1909-, הושפע ממנה.
ב1934- חזתה המשוררת יוכבד בת-מרים את מסע הכיבוש של רחל ברחבי התרבות העברית.
בשירה "וְאַתְּ אֵינֵךְ" שאותו הקדישה לנִשמת רחל,
כתבה בת-מרים:
"שְׁמֵךְ הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵב כְּעִגּוּלִים בַּנָּהָר \ מֵאֶבֶן יָרְדָה לִמְצוּלוֹת, \ אֶבֶן לְבָנָה וּבוֹדֶדֶת."
ב1954-, עשרים ושלוש שנים אחרי פטירת רחל, לכבוד חגיגות חמישים שנה לעלייה השנייה,
פרסם נתן אלתרמן, האידיאולוג הפיוטי של הבן-גוריוניזם, ב"טור השביעי" בעיתון "דבר" את שירו
"הֵאִיר הַשַּׁחַר".
שם השיר לקוח מקטע בשם "הרועה בשחר" שכתב נשיאה השלישי של ישראל, זלמן שזר,
חמש-עשרה שנים אחרי מותה של המשוררת, על הפגישה הראשונה שלו עם רחל בחוות כנרת והמובא להלן.
אור השחר היה בעיני רחל התגלמותו של היופי האידיאלי ואותו היא ניסתה לחקות ביצירתה,
כפי שהיא כתבה ב1927- בשירה "נַפְתּוּלִים". העלייה השנייה הייתה, לדברי אלתרמן,
"פֶּרֶק מְפאָר וּמֻפְלָא" שהוֹריש לאומה "רוֹבֶה וּמַחֲרֶשֶׁת" ושברא "אֶת דְּמוּת הָעוֹבֵד הָעִבְרִי".
זאת הייתה תקופה ש"בִּלְעָדֶיהָ לֹא צִיץ וְלֹא פְּרִי".
את תקופת המייסדים הזאת ואת בניה הנפילים מייצגת "עַלְמָה מְזַמֶּרֶת וְכוֹבֶשֶׁת אֲגַם",
היא המשוררת רחל.
ולכן
נִזְכְּרֶנָּה הַפַּעַם בְּשִׁיר. נִזְכְּרֶנָּה
וְנִשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ שֶל הַיּוֹם שֶׁהֵחֵל...
נִשְׁמָעֶנוּ עוֹלֶה כִּדְמָמָה וּכְמוֹ רֶנֶן
מִן הַשֵּׁם הַיְּהוּדִי הַיָּפֶה רָחֵל...
פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי...
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.
אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.
וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן
לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!
תל-אביב, 13.4.25
לְעַרְטֵל פִּצְעֵי הַנֶּפֶשׁ וּמַדְוֶיהָ
וּזְהוּבֵי הָעֶצֶב הַטָּמִיר
בִּפְרוּטַת מַבָּט חוֹמֵל-תָּמֵהַּ
לְהָמִיר?
לֹא! נִבְחָר לִי בִּשְׂרִידֵי הַכֹּחַ
לְהַשְׁמִיעַ קֶלֶס שַׁאֲנָן
וּכְקֹדֶם קַו הַתְּחוּם לִמְתֹּחַ:
"עַד כָּאן"...
תרפ"ו
כמה שהשיר רגיש, נוגע ...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
בת 16 בברלין בזמן לימודיה
כינוי:
נ*גה