לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יומני היקר


אני כל בוקר מלקטת פרטים קטנים , שמחות קטנות של יום חולין ...


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2020    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פוסט ישן (מאוד) וחלום חדש (מאוד)


 

  התעוררתי מוקדם , הרגל של כחודש ימים

 ונרדמתי שוב

וחלמתי ....

 אבא שלי שואל אותי : מה נשמע ? מה חדש ?

ואני עונה : אין חדש, הכל כרגיל

והוא שואל : החזרת את מחולל החמצן ( מכשיר החמצן  בו השתמש וידע מתי וכיצד )


היה עלי לדאוג להשיבו למי שסיפק אותו

לדאוג שיימצא במקום מסויים בבית האבות, במרפאה טענו שאין להם מקום (?)

אֵם הבית הסכימה לאחסנו במשרדה יומיים!


ובחלום אני שואלת את אבי : אתה רוצה את המכשיר
ותשובתו : כן

ואני עונה : בסדר, אדאג להחזירו לחדר שלך...

חלום קצר

התעוררתי...


ולהלן פוסט ישן יום או יומיים לאחר שפתחתי את הבלוג. מעט מגיבים עד שנכנסתי לעניינים של הבלוגיה.

מנהג שנמשך כעשר שנים ונפסק מסיבות שונות , ולאחר מכן הביקורים  עברו לימים אחרים במשך השבוע וכמובן לחגים.

( העובד הזר היה איתו בערבי שבת , לא נשאר לבד)

 

 

ארוחת השבת

  

  כל  יום ששי אחר הצהריים אנחנו נוסעים אל אבא שלי .

  

  אנחנו אוכלים איתו את ארוחת ליל ששי .

  

  אני מביאה תבשיל כלשהו, בד"כ דגים .

  המאכל אליו הוא רגיל .

 

  לאחר הארוחה אנחנו יושבים ומפטפטים .

  אנחנו שמחים למסורת זו, היא נותנת הרגשה טובה שאבא לא לבד בערב השבת.

  

                         

נכתב על ידי נ*גה ,   30/1/2009 23:26
נכתב על ידי נ*גה , 12/12/2018 13:52   בקטגוריות אבא, חלומות, עצבות, אֵבֶל, געגועים  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כל שנה הם יותר צעירים...


 

 כתבתי מלים

מחקתי

מה תעזרנה המלים

לאלה שנותרו לנצח צעירים

ולאה שנותרו כאן

 והזדקנו בטרם עת ?

לאלה שכואבים ויכאבו לנצח...

 

שירים רבים נכתבו

מלים כואבות

כיום כשהרשת החברתית  כל כך נגישה קוראים עוד ונחשפים לסיפורים

והגרון נחנק, והדמעות זולגות

בחרתי בשיר אחד המסמל את "הנעורים שבאו פתע אל סופם"...   (המלים מתוך שירו של נתן יונתן "החול יזכור")

 

השיר שבחרתי "קצר פֹּה כל כך האביב"

שכתב דוד גרוסמן לזכרו של בנו  סמ"ר אורי גרוסמן שנפל במלחמת לבנון השניה

 

יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם -
איך שיופי יכול לרפא!

נסער ומשולהב ומתיז
ניצוצות -
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת -
קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.

אביב עול-ימים וסוער
וסופו-
כבר כתוב בעלי ניצניו,
אבל הוא מסתחרר
כפרפר במעופו,
וכמוהו-נצחי בעיניו.

קצר וחטוף ושובר את הלב

לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.

ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא -
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו.

נדיב ונסער ומכאיב
קצר פה כל כך
האביב.      

   

יהי זכרם ברוך של כל הנופלים במערכות ישראל ופעולות האיבה

והלוואי ויבואו כבר ימים אחרים ...

נכתב על ידי נ*גה , 11/5/2016 10:42   בקטגוריות יום הזכרון, עצב, אֵבֶל  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לְלֹא מִלִים...


 

 

 

 

 




נכתב על ידי נ*גה , 1/7/2014 11:07   בקטגוריות אֵבֶל, עצב  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היתה לי חברה


 

 

             

הייתה לי חברה ,

שמה  היה שרה ,

הִכרתיה לראשונה

באחת ההפסקות בביה"ס

שתינו עמדנו בחצר

אני הייתי חדשה,

 והיא דברה על בנה הבכור

הזכירה את שמו

 כאילו אנו מכירות כבר שנים...

 

 

 

 

שרה היתה אשה מיוחדת במינה

אהבה לקרא ספרים –והרבה,

 אהבה כלבים ובעיקר חתולים-והרבה,

כל חתולי הרחוב התקבצו ליד ביתה

 וידעו מתי להגיע לאכול מכף ידה.

 

כשהיתה מטיילת עם כַּלבהּ

לא ידעו מי המוביל

 היא את הכלב

 או הכלב אותה...

 

שנים רבות עבדנו כמורות "מקבילות":

לשתינו אותו גיל תלמידים,

אך בכתות שונות.

כשמישהי מאִתנו נזכרה בפתגם מיוחד

שהתאים לשעור מייד הוא הועבר לכתה שממול.

ביחד הכנו חגיגות והצגות,

ולמרות הפרש הגילים

היינו חברות טובות.

 

היא פרשה לגמלאות ,

ואני הִמשכתי לבקר אותה .

תמיד יכולתי "לשפוך את ליבי" לפניה

האזינה הקשיבה, עודדה,

ונִסתה לתת עצה.

חַשתי שגם אני אֵשֶת סודה...

 

היא ספרה לי על חייה ועל חיי משפחתה

על הוריה וקצת על ילדותה

את ילדיה אני מכירה .

 

 

 

 

יום אחד טִלפנתי בצהריים

לשמוע את קולה ולשאול לשלומה,

היא שמעולם לא התלוננה

סִפּרה שאיננה חשה כל כך טוב...

רציתי לבוא אליה,

אך אמרה לי שבִּתה מגיעה אליה

ואולי גם רופא

ואין צורך שאבוא...

 

עד הערב ...

 

קשה לי לכתוב את המילים

היא כבר לא היתה בינינו החיים.

כמו שרצתה הלכה מן העולם

מבלי לסבול ולהיות נטל על ילדיה.

 

שרה, את חסרה לי

אני נזכרת בך הרבה

כל כך רוצה לשתף אותך

במה שעובר עלי,

להביא לך עוגה שאפיתי,

 או זר פרחים ,

לשבת אצלך,

ולקחת עוד ספר מסִפרייתך ...

 

                                      2/6 היה  יום הולדתך !

נכתב על ידי נ*גה , 2/6/2010 00:01   בקטגוריות חברות, עצבות, אֵבֶל  
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Avatarכינוי:  נ*גה

מין: נקבה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

110,418
הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , שונות , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנ*גה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נ*גה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)