יומני היקר

 העייפות שהצטברה

גרמה לי "לרבוץ" על הספה

ותוך כדי חיפוש  מה לצפות בטלוויזיה

אם בכלל

נתקלתי בסרט :

"יומני החופש"

ממליצה למי שטרם ראה

סיפור עם תובנות , נוגע ללב, מרגש...

תקציר עלילת הסרט

סיפורה האמיתי של ארין גרוול, מורה המגיעה לתיכון מוכה אלימות בפרבר אמריקאי,

שתלמידיו חונכו על ברכי השנאה בין הגזעים והשבטים, ובתוך מלחמות הכנופיות העירוניות.

עם הזמן מצליחה המורה להגיע אל ליבם, דרך כתיבת יומנים אישיים,

ובהשראת לימוד השואה ויומנה של אנה פרנק. 

המורה נתקלת בין השאר בחבריה למקצוע החינוך וההוראה שלא רואים את עבודה בעין יפה,

שלא מוכנים לתמוך ולהגיש עזרה

שמשלימים עם האינטרגציה בחינוך בלית ברירה  מבלי לסייע לנערים בדרך הנאותה 

המורה מצליחה מאוד בחינוכם של הנערים שלומדים להעריכה, לכבד אותה ולאהוב אותה !

היא נאלצת לשלם מחיר אישי ומשפחתי אבל לא נרתעה מהדרך בה בחרה.

*הכותרת לקוחה מהמשפט אותו אמרה מיפ חיס -חסידת אומות עולם !

האשה שהחביאה את אנה פרנק ומשפחתה

 הנערות והנערים בביה"ס גייסו כסף במכירת אוכל, בריקודים ועוד

  כדי להביאה אליהם לביקור

כולם היו נרגשים מאוד כאשר בקרה בכתתם

וכאשר אחד הנערים אמר לה שהיא "הגיבורה שלו" !

תשובתה היתה :

"אתם יודעים, כולנו אנשים רגילים,
אך אפילו מזכירה רגילה או עקרת בית או נער
יכולים, בדרכם שלהם,
להדליק אור קטן
בחדר חשוך"....

מדברי יאנוש קורצ'ק

נזכרתי באמרה זו לאחרונה כשמישהי ספרה לי

שהיא התחילה לעבוד ב"צהרון" עם

ילדים שבאים לאחר יום הלימודים בבית הספר,

כשהוריהם עדיין בעבודה.

יש לדאוג לשקט, לסדר,

להרגעת הרוחות

להלכות נימוסין

"כמה זמן אני מחכה למים"

צועקת אחת הילדות ( שלומדת בכתה ב') בזמן חלוקת ארוחת הצהריים .

הילדים חלקם חסרי סבלנות, קשה להם לדחות סיפוקים.

הילדים משחקים, נחים מעט ואז עליהם להכין שעורים.

ההורים מצפים שיכינו את כל המטלות .

ההורים  מגיעים עייפים לאחר יום עבודה ,

ומעדיפים שהילדים שנמצאים עד שעה 4 או 5 יסיימו את שעוריהם ב'צהרון'.

בזמן שנותר יש פעילות  יצירתית בהתאם לעונה ולחג וגם העשרה.

בין הילדים ישנו אחד

שיום אחד כעס עליה כי לא הסכימה לפתוח לו את המרפסת העליונה הנעולה תמיד ( זה בניין מגורים בן 2 קומות),

לשם זרק את נעלו

זה היה מתוך משחק...

משחק מוזר !

והיא אמרה לו שימתין לבואה של מנהלת הצהרון עם המפתח שלה

הוא כעס..

הוא בעט...

ודאי שלא ביקש סליחה

הוא מה שנקרא 'ילד רע',

לא , אמרתי לה :

אין ילד רע, יש ילד שרע לו...

והיא החליטה לשנות את הגישה אליו

להיות גמישה איתו, לעודד אותו, ואולי גם להעביר את ידה בליטוף קל

שאולי חסר לו.

הוא זקוק לחיזוקים, וכשהוא מכין שעורים מקבל מדבקת 'כוכב'והוא מאושר.

 עברו מספר ימים

וכשבקשה עזרה בהכנת השולחן

אותו ילד  שפעם כעס ובעט

התנדב לערוך את השולחן

להביא את הכסאות

כמובן שמיד קיבל עדוד על התנהגותו הנאותה

ולא היה מאושר ממנו .

אבל היום שמעתי ששוב היה במצב רוח לא טוב, סרב לאכול

סרב להכין שעורים

העדיף להעתיק את שעורי הבית מחבר, וכשזה לא ניתן לו

 ובמקום העתקה הציעו לו עזרה , אבל הוא כעס נורא..

 העבודה עם ילדים לא קלה

 העבודה עם ילדים חייבים להעשות באהבה

ובסבלנות אין קץ .

 ************************************************************************

 *

בלי קשר ( ואולי עם....)

 לאחרונה אני מסייעת לאבי לכתוב את תולדות חייו.

היתה לו ילדות קשה לאחר שאמו נפטרה בגיל 10 והוא עבר לבית  סבתו , 

 שהיתה אלמנה ובמצב כלכלי קשה.

אבי מגיל צעיר דאג למחייתו

אבל החיים הקשים לא עשו אותו איש קשה,

ולכן ,לפעמים אנו רואים שגם מי שרע לו יכול להיות טוב ולא בהכרח להתנהג בצורה לא נכונה. 

***********************************************************************

                   קוראי הקבועים יודעים , שמידי םפעם אני נוסעת ברכבת ,

  וגם כותבת מידי פעם פוסט  על הנסיעה , וזה אחד מהם, אם מישהו לא קרא (:

               הנסיעה ברכבת

  נכון הרכבות מאחרות לפעמים,

 אבל הקרונות חדשים , ומנסים להכניס שיפורים

 כשנאלצים לנסוע בתחבורה ציבורית

 יש עדיפות לרכבת ...

                        לפני כשבוע נסעתי ברכבת ,

                          וזה הרגיז אותי...!

                             על השולחן נכתב בטוש [בלתי מחיק]

 בדרך חזרה הרכבת היתה עמוסה.

 היה מקום פנוי ליד שני בחורים , שהמזוודה שלהם הענקית

 היתה מונחת על שני הכסואת הפנויים.

 אשה אחת שאלה בנימוס: האם אתם יכולים להזיז את המזוודה?

 בהתחלה שניהם לא הגיבו.

אמרתי להם שבקרון הזה יש מתקן מיוחד למזוודות . המושב שלהם היה ממש קרוב למתקן.

אחד מהם הגברתן, שידו היתה מקועקעת עם כוכבים ענקיים ( מציינת זאת כעובדה )

ושערו היה משוח ואסוף במין קוקו קטנטן , התבונן, הקשיב ,אך לא זז מכסאו.

השני , שנראה צעיר יותר אמר לי: תכניסי אותה לשם, והתכוון שאשים אותה בין המושבים.

עמדתי נדהמת  ואמרתי : אתה מדבר אלי? שאני ארים את המזוודה הענקית הזו ?

  ( גם אם היתה מיניאטורית זו היתה חוצפה  מצידו) 

 ואז הגברתן ציווה עליו : נו, תשים את המזוודה שם !...( במתקן)

 למזלם של כל הנוסעים ההוא נרדם- לא לפני שדיבר עם מישהו בקולי קולות ,

  ואפילו שר לנו בדרך  בקולי קולות שיר שניסה להִזכֵר בו

  והשני שיחק עם הפלאפון שלו .

 האִשה שישבה מולי מייד שקעה בספר ששמו: "האיש שצפה ברכבות" ( צירוף מקרים מעניין),

  ומבע עיניה העיד , שאיננה מרוצה מכל הרעש שסביבה.

 לאחר שההוא התעורר שם את הנגן שלו בקולי קולות, כנראה לא שמע מעולם על "אוזניות".

  אף אחד לא העֵז להעיר לו .

  אפילו  בחור צעיר שישב לידו, לאחר שהאשה ירדה מהרכבת.

 קצת לפני שהגעתי למחוז חפצי הם ירדו , ואחד הנוסעים אמר :

                               ברוך שפטרנו !...

 ועוד משהו...

  כשהגעתי לאחת התחנות , כמובן שמתי את הכרטיס כדי לעבור ,

 ברגע שעברתי דחפה אותי אשה אחת , אמרה סליחה ,

  ורק אחר כך קלטתי שבעצם כנראה הצליחה לעבור אתי ביחד ( בכרטיס שלי)

  בהתחלה לא קלטתי , ורק בדקתי את  התיק שלי כדי לראות את הארנק נמצא בו,

   חשדתי שהיא גנבת...

                    מה קורה פֹה ?