כל שנה אני מתפעלת מהשקט ששורר לפני יום הכיפורים
הרחובות מתרוקנים ,
והשקט הזה מיוחד בעיני מאוד
האנשים לבושים בלבן
הולכים לבית הכנסת
פתאום כולם נראים שווים...ונראים גם שלווים...
*
תמיד חששות בליבי לקראת היום הזה .
קשה להסביר את התחושות והרגשות המציפות את הלב...
יושבת אני בבית הכנסת במקום שעדיין רשום שם אמי ז"ל .
אני מעבירה את ידי על לוח המתכת...
*
המלחמה שזכורה לרבים מאיתנו .
ההלם בראותנו משאיות וטנקים רבים לעבר הצפון בעד החלון הצופה מזרחה.
האזעקה שהרעידה את כולנו,
ורק אז כמדומני הרשנו לעצמנו לפתוח רדיו...
*
היום בתפילתי בקשתי שלא תהיה יותר מלחמה..
האמנם ?
*
השנה הצום עבר אצלנו ממש קל .
לקרא ספרים אינני מצליחה וכשאני לא בבית הכנסת אני ישנה...
וכשהדלקתי את הקומקום להכנת קפה
בסיום הצום...(אוי כמה קשה בלי קפה)
בת בבת הדלקתי את המחשב
ואמרתי בצחוק:
אינני יודעת מה היה קשה לי יותר ללא קפה או ללא המחשב
*
זו השנה השלישית שאני נוהגת לבקר את גב' ל. שנהגה לשבת ליד אמי ז"ל, בבית הכנסת.
קשתה עליה ההליכה ואיננה בריאה , אך ראשה צלול
והיא לא מרשה לעצמה לדעוך .
היא שמחה לבואי, וזכרה את ביקורי משנה שעברה.
תמיד היא מזכירה לי כיצד אמי היתה מלווה אותה כשיצאו ביחד מבית הכנסת.
היא הראתה לי שהיא פותרת תשבצים ,
ולמדה כעת לסרוג בעזרת חוברות סריגה והיא סורגת לנינים שלה, מעשה ידיה להתפאר, סריגים יפהפיים.
אני יוצאת נשכרת מביקור שכזה...
ולעניין אחר הקשור ביום הכיפורים:
קבלתי במייל את הקישור לכתבה הזאת
http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/293/836.html?hp=55&cat=305
ולמי שיש סבלנות מוזמן לקרא...מעניין!