הלכתי אתמול לבקר חברת ילדות שבֵּיתה עדיין בשכונה בה גדלתי ,
לאחר מכן המשכתי בדרכי לרחוב בו גרתי ( ליתר דיוק זה שביל -כך הוא נקרא ,וכל שביל נושא שם של פרח )
נכנסתי לרחוב הקטנטן
חזרתי לתחילתו ושוב נכנסתי , בדקתי את מספרי הבתים
התבוננתי במקום בו היה הבית שלי
לא האמנתי שאני נמצאת במקום בו גדלתי
הבתים היו דו משפחתיים, חד קומתיים
עם גינה ומרפסת פתוחה לחצר אחורית
כמובן הכרנו את כולם
ולפנות ערב שחקנו ברחוב - כל הילדים
( היום כולם סביב הפלאפון והמחשבים)
חלו בו שינויים רבים
הבתים עדיין חד קומתיים , אבל שונים ואחרים
גדולים יותר , רחבים יותר
גינות נוי רבות ולכל בית שער סגור
לא יכלתי להגדיר את השינוי החד
וכששבתי לביתי קלטתי את ההבדלים
אין מרחב ! הכל כל כך צפוף!
המרחב שהיה מול השביל שלנו שהיה האחרון בשורה וממולו מספר צריפים כולל המכולת השכונתית
המרחב הזה איננו !
מעבר מציץ בניין רב קומות
ממול גן (מעון )ילדים , בניין גדול !
בביקורי הקודם ( כנראה לפני מספר שנים) השכונה השתנתה, אבל אפשר היה עוד לזהות את המקום
אבל כעת לבלי הכר !
כפי שאומרות מילות השיר של שלמה ארצי:
בגן העדן של ילדות
אשר היה פורח
הייתי חלק מהנוף
היום אני אורח...
נכנסתי למשתלה לקנות מספר פרחים למרפסת המערבית שלנו שחמה מאוד בימי הקיץ
פרחי וינקה (וגם פטוניה) שמזכירים לי את הגינה בילדותי .
[צילום הפרחים לפני שהעברתי לאדניות]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
נ*גה