היא ספרה , בשיחתנו האחרונה על כום קפה שזכרונה בוגד בה ואיננה זוכרת דברים
ודווקא דברים שרוצה היא לשכוח עולים בזכרונה ולא מרפים ממנה....
ואז נזכרתי שלפני שנים רבות כשעוד הייתי בתיכון
קבלנו בין כל הנושאים ל"חיבור" את הנושא :
היתרון שבשכחה
ותמהתי וחשבתי לעצמי : האם לשכחה יש יתרון?
האם יש דברים שאנו רוצים לשכוח? האם באמת אנו יכולם לשכוח?
זיכרון דומה לאוויר לנשימה: הוא מובן מאליו. אנו משתמשים בו בכל רגע בחיינו, אבל מודעים לקיומו רק כשהוא מסרב להעלות שֵם
אל מעבר לקצה הלשון,
או ממאן לגלות היכן הנחנו את המפתחות.
מהי השיכחה, מדוע שוכחים ומי שוכח?
נפתח בתשובה לשאלה האחרונה. כולם שוכחים. אלוף חידוני הטריוויה עשוי לשכוח את יום ההולדת של חותנתו. הפרופסור להיסטוריה,
הזוכר מאות אירועים ותאריכים, יקדיש חצי שעה לאיתור מכוניתו במגרש החניה באוניברסיטה.
מי זוכר את הפרטים הבאים: את מספר הרכב? את מסלול הטיול לפני שלוש שנים? את שמותיהם של חברים לספסל הלימודים בתיכון?
את מספרי הטלפון של מקום המגורים או העבודה הקודמים? ועוד דברים רבים שידענו ושכחנו,
כמו הסיסמה שמאפשרת לנו לקרוא פרטים על חשבון הבנק באינטרנט.
בין השאר אנחנו נוטים לשכוח דברים משעממים, דברים שנראים לנו לא חשובים, דברים שגרתיים וחוזרים על עצמם,
דברים שאנחנו חוששים מלכתחילה שאיננו מסוגלים לזכור ומטלות שאיננו רוצים למלא. כשהילד אומר ששכח שקיבל שיעורי בית,
יכול להיות בהחלט שהוא אומר את האמת: הוא שכח שקיבל אותם שתי דקות אחרי שרשם אותם במחברתו.
שיכחה וזיכרון אינם הפכים - שחור או לבן, טוב או רע.
זיכרון אינו תמיד ידיד טוב, ושיכחה אינה בהכרח אויב.
טבעי לשכוח, ולא פעם גם רצוי לשכוח. שיכחה היא מנגנון העומד בפני עצמו, בעל התכוונות ותפקידים משלו.
תהליכי זכירה ושיכחה אינם מתחרים זה בזה.
הקשר ביניהם דומה לקשר שבין הדיבור לשתיקה. אנו זקוקים לשניהם, ובמידה הנכונה.
מהי שיכחה?
כשם שקיימים סוגי זיכרון שונים, כן קיימות שיכחות מסוגים שונים. כאשר אנו מנסים להיזכר בהרצאה ואיננו מצליחים בכך,
התחושה היא ששכחנו מה ששמענו. למעשה, סביר מאוד להניח שכלל לא קלטנו את המידע, חשבנו על דברים אחרים או דיברנו עם השכן.
כך אנו גם "שוכחים" היכן הנחנו את המשקפיים או את המפתחות: עשינו זאת באופן אוטומטי ובלא כל תשומת לב,
ולכן לא הכנסנו את מקומם לזיכרוננו.
שיכחה מסוג אחר היא זו הקשורה לקיבולת של הזיכרון לטווח קצר, שכל מידע החורג ממנה נדחק החוצה ונעלם.
נקרא למשל את המספר הבא, ומיד אחר כך ננסה להיזכר בו:
329450620482014
לא הצלחנו. זכרנו מתוכו לכל היותר תשע ספרות. לשאר אין מקום במאגר המוגבל של הזיכרון קצר הטווח.
למה אנחנו שוכחים מידע שהגיע לזיכרון ארוך הטווח?
אומנם לזיכרון זה אין כל בעיות של קיבולת, אבל חוקרי הזיכרון סבורים כי שיכחה של מידע כזה אינה מחיקה של המידע,
אלא דהייה, הרחקה או כיסוי שלו באמצעות זיכרונות אחרים. היא איננה מקרית, ויש להם כמה הסברים לכך.
מה שוכחים בדרך כלל?
• דברים משעממים
• מטלות שאיננו רוצים למלא
• דברים שאינם חשובים לנו
• דברים שגרתיים וחוזרים על עצמם
• דברים שאנו חוששים מלכתחילה שאיננו מסוגלים לזכור
ההסבר הנפוץ לשיכחה מהזיכרון ארוך הטווח מתייחס למשך הזמן החולף בין הקליטה של המידע לבין ההיזכרות בו.
עם הזמן דוהים עקבות הזיכרון כשם שדוהות אותיות הכתובות בדיו על נייר. ננסה להשיב לעצמנו על השאלות הבאות:
מה אכלתי היום בארוחת הצהריים?
ומה כללה ארוחה זו ביום שני שעבר?
על השאלה הראשונה מן הסתם נדע כולנו לענות; על השנייה, ספק אם נוכל להשיב תשובה מדויקת. אפשר להציג זאת כמעין נוסחה:
ככל שחולפים ימים רבים יותר, אנו זוכרים פחות ופחות. מרבית השיכחה נגרמת בסמוך למועד רכישת המידע, וקצבה מואט לאחר מכן.
הנוסחה הזאת עובדת אצל כולם?
עקומת השיכחה קיימת אצל כולנו: משכילים יותר ומשכילים פחות, צעירים ומבוגרים, עובדים בתעשייה ומורים בתיכון.
אבל קצב הדהייה של עקבות הזיכרון הוא אישי והוא מושפע מגורמים רבים: חשיבותו של המידע לגבינו,
סוג הרגשות שהוא מעורר בנו ומידת התאמתו לידע קודם ולעמדות שיש לנו כלפי עצמנו. בעיקר משפיעה מידת החזרה על המידע.
מידע שאנו משננים ועושים בו שימוש תכוף דוהה לאטו, ואילו מידע שמשתמשים בו פעם אחת בלבד, אובד בדרך כלל.
חזרות על המידע שרוצים לזכור הן כלל ברזל שנחזור עליו שוב ושוב (ושוב).
קושי להגיע אל הזיכרונות תלוי גם במידע קודם באותו התחום. הפרעה בגלל השפעה של מידע קודם מתרחשת,
למשל, כאשר קוד של כרטיס האשראי הקודם מקשה על זכירת הקוד החדש.
באותו האופן בדיוק, גם מידע חדש באותו התחום, שהיתוסף למאגרי הזיכרון, יכול לגרום לשיכחת המידע הקודם.
למידה של פרק חדש בהיסטוריה, למשל, מקשה על זכירה של פרק קודם.
כדי להמחיש זאת נדמיין לוח שכתוב עליו דבר מה. כאשר אנו כותבים על גביו דברים חדשים, מוסתרים אלה הקודמים.
אבל מדוע שכחתי את התור אצל רופא השיניים?
לשיכחה זו יש כנראה סיבה מסוג אחר. כבר לפני מאה שנה טען זיגמונד פרויד כי שיכחה אינה מקרית וכי מאחוריה
מסתתר תהליך של הדחקת זיכרונות בעלי מטען רגשי, המעוררים חרדה. לפי גישה זו לכל שיכחה יש משמעות. כשאנו, למשל,
שוכחים שם של אדם ומכנים אותו בשמו של אדם אחר, אולי אנו עושים כך משום שהוא מזכיר לנו מישהו שאיננו מחבבים במיוחד או שאנו כועסים עליו.
אני לא כועסת על רופא השיניים שלי. נהפוך הוא - אני מחבבת אותו מאוד, אך הביקור אצלו מטיל עליי אימה.
לשיכחה שכזאת יש תכלית. אנו שוכחים דברים שאיננו רוצים לעשותם. ילד ישכח, כאמור, להכין את שיעורי הבית,
אנו נשכח לטלפן למס הכנסה או נשכח לקחת מהעבודה חומר שצריך לעבוד עליו בשעות הערב.
בשנים האחרונות מוצג הסבר נוסף לשיכחה: הצורך של מערכת הזיכרון להגן על עצמה.
מידע שאיננו משתמשים בו ושאינו רלוונטי בעבורנו כיום, אינו מועיל לנו.
כדי להשתמש בצורה יעילה בזיכרון עלינו גם לעבד מידע וגם לאבד אותו: לזכור את מספר הטלפון הנוכחי ולא את הקודם,
לזכור היכן החנינו את הרכב הבוקר ולא לפני שבוע. לדעת חוקרים רבים,
בתהליך השיכחה אנו מנפים תכנים שאינם חשובים עוד ומפנים אנרגיות ומשאבי עיבוד לטיפול בתכנים רלוונטיים להווה ולא לעבר.
ואם תפקיד הזיכרון לשמש כנעליים נוחות ולהצעיד אותנו קדימה, כל מה שמכביד ואינו תורם לכך יישכח ויישאר בצדי הדרך.
האם יש יתרונות לשיכחה?
במהלך שנים רבות עטו הפסיכולוגים על השיכחה, התעללו בה והכתימו את שמה. הם ראו בה כשל, שיבוש, פגם,
ובמקרה הנדיב התייחסו אליה כאל מנגנון הגנה. אחת המשימות בזירה הטיפולית הייתה למגר אותה, לנפץ את חומותיה,
להעלות מהמעמקים את הזיכרון המיוסר. כך תבוא הגאולה. והנה בא עידן אחר ועמו מחשבות חדשות. הוחזר כבודה האבוד של השיכחה.
הגיע הזמן להכיר גם ביתרונות הרבים של השיכחה: כשאיננו זוכרים לעד מעשה פוגע זה או אחר, בכוחנו להתפייס ולא לנטור טינה.
הרחקה של אירועים קשים ומכאיבים מהעבר עשויה לאפשר לנהל את החיים טוב יותר בהווה ולהפנות אנרגיה נפשית יקרה אל העתיד.
"אני חי בזכות השיכחה," אומרים אנשים רבים שהתנסו באירועים טראומטיים.
במרבית המקרים השיכחה היא נורמלית, לגיטימית, ולא פעם אפילו רצויה. לשמעון פרס, הנשיא התשיעי של מדינת ישראל,
היא מאפשרת לחיות. "אני שוכח למות," אמר באחד הראיונות. לנשיאות.
מה כדאי לשכוח?
הרשימה ארוכה: טוב נעשה אם נשכח את מה שלא נעים לנו לזכור: אנשים שזיכרון הקשרים איתם פוגע בנו, מקטין אותנו, מסיג לאחור.
נשכח זיכרונות של כישלונות והחמצות הממשיכים להציק ולייסר. אנשים הרסניים ואירועים קשים צורכים אנרגיה נפשית יקרה בהווה,
מקבעים בעבר, מונעים לגדול ולהתקדם ומותירים רגשות של אשמה וכעסים. אין בהם תועלת בעבורנו. עיסוק בהם רק
מקנה להם נוכחות ומקום. נשכח אותם.
אפשר ללמוד לשכוח?
קשה ללמוד לשכוח. דווקא אירועים קשים נצרבים בזיכרון על ידי מנגנונים מיוחדים.
איך בכל זאת אפשר לשלוט בהם?
• הכנסה לכספת מוחית: זיכרונות שאנו מעלים אינם פורשים כנפיים כמו ציפורים ונעלמים.
להפך. כל עלייה של זיכרונות קשים מחזקת אותם ומקבעת אותם בתודעתנו. עלינו להכין למענם כספת מוחית ולהניחם שם למשמרת.
נחיה עם הידיעה שהם שם וכי לא נמחקו או בוטלו, אך גם לא שבים ועולים ומציפים. זו הרחקה מכוונת. ומי שירצה לקרוא לה הכחשה,
יכול לעשות כן. לפעמים אין כמו הכחשה כדי להמשיך וללכת.
• רישום הזיכרונות והפקדתם: בספרות הזיכרון ידוע זכרן חריג ביותר, עיתונאי רוסי בשם שרשבסקי, שהיה מסוגל לזכור רשימה
של עשרות פריטים לאחר הקראה אחת. הוא סיפר שכאשר רצה לשכוח דברים מסוימים, היה רושם אותם על פיסת נייר ושורף את הנייר בתנור.
קר במוסקבה. אפשר לאמץ את שיטתו, אך לא צריך תנור דולק לשם כך. יש המצליחים להרחיק
מחשבות וזיכרונות מציקים באמצעות כתיבתם על פתק והנחתו למשמרת בצד.
כדאי לנסות.
• הקצאת זמן מוגבל: נוכל להרחיק זיכרונות לא רצויים אם נקצה להם זמן. ההבטחה שבבוא הזמן (מחר או אחרי החגים)
נחזור אליהם, מרגיעה אותם.
• עיסוק בפעילויות שונות: עיסוק בפעילויות ובאומנויות שונות, בעיקר יחד עם אנשים אחרים, הן דרך אפשרית להרחקת זיכרונות.
אין כמו מוזיקה, שירה, ציור, ריקוד וכל פעילות גופנית להסיח את דעתנו, להשכיח, להרחיק זיכרונות כואבים ומחשבות טורדניות,
ולמלא את ראשנו צלילים וצבעים, הרגשת סיפוק, שביעות רצון ועניין.
האם אפשר לשפר את הזיכרון?
היכולת לזכור הייתה סגולה חשובה שהקנתה יתרון ומעמד חברתי גבוה לאדם הזוכר.
היוונים הקדמונים היו בין הראשונים שפיתחו שיטות לשיפור הזיכרון. ספק אם משוררים היו מסוגלים לדקלם בשלמותה
את האיליאדה של הומרוס
על 16 אלף הבתים שלה, משימה שארכה שעות וימים, לולא השתמשו בעזרי זיכרון שונים.
בשנים האחרונות, על רקע ממצאי מחקרים לגבי גמישות המוח האנושי, התעורר עניין מדעי ומחקרי מחודש ביעילותן של השיטות השונות
לשיפור הזיכרון ובשאלה כיצד הן פועלות. מזווית ראייה פסיכולוגית, שיפור הזיכרון פירושו שינוי באופן שבו עושה האדם שימוש ביכולת הזיכרון.
שיפור זה ייעשה באמצעות למידת שיטות ועזרים המסייעים להפעיל את הזיכרון בדרך יעילה יותר. העזרים לשיפור הזיכרון מתחלקים לשני סוגים עיקריים: עזרים חיצוניים ועזרים פנימיים.
מהם העזרים החיצוניים?
העזרים החיצוניים משמשים כתזכורת לפעולות בעתיד או כמאגרי זיכרון חיצוניים. הם נגישים ואמינים, קלים לתפעול ואינם דורשים מאמץ רב מצדנו.
כל שעלינו לעשות הוא לשלבם בשגרת החיים. עזרים אלה הם חלק מהסביבה הפיזית הקרובה. הם קשורים לארגון הסביבה, לבניית מקומות קבועים, להנחת חפצים, להכנת משטחי רישום רבים ולהפעלת עזרים טכניים שונים, כמו שעון מעורר ומחשב. פעמים אחרות עזרים אלה ניידים ומתלווים אלינו לכל מקום, כמו טלפון נייד.
מהם העזרים הפנימיים?
העזרים הפנימיים כן דורשים מאיתנו מאמץ והשקעה מתמדת. הם מתבססים על דרכים שונות לעיבוד פעיל של המידע שאנו רוצים לזכור. דוגמאות לעזרים כאלה הן חזרות מרובות על המידע, סימון של משפטי מפתח בטקסט בעטים צבעוניים, בניית ראשי תיבות של מילים המכילות את המידע או קשורות אליו, קישור המידע החדש למידע קודם ויצירת תמונות בדמיון המתקשרות למידע שרוצים לזכור.
איך בעצם השיטות והעזרים הללו עובדים?
על השאלה מה הסיבה לכך שלשיטות ולעזרים האלה יש השפעה על הזיכרון, מביאים החוקרים תשובות שונות. יש הסוברים כי הם משפרים את העברת המידע מהזיכרון קצר הטווח לזיכרון ארוך הטווח. אחרים גורסים כי השימוש בשיטות אלה תורם להעמקתה של רמת עיבוד המידע בכל שלבי הזכירה.
בדבר אחד החוקרים תמימי דעים: השיטות השונות לשיפור הזיכרון יעילות משום שבאמצעותן האדם מקבל אחריות על איכות זיכרונו והוא מטפל באופן פעיל במידע שברצונו לזכור. האמירות "יש לי זיכרון טוב" ו"אין לי זיכרון טוב", אינן נכונות. הזיכרון אינו שחור או לבן. הוא דינמי ומשתנה, ואיכותו תלויה במידה רבה באופן שבו אנו מתייחסים אליו ומפעילים אותו.
האם המוח זקוק לאימון?
ממצאי מחקרים רבים מראים באופן חד משמעי כי אנשים שמפעילים את תאי המוח שלהם, שומרים על כושרם ועל יעילותם.
המוח אינו שריר,
אבל אם בכוונתנו לשמור על הכושר שלו, מוטב שנתייחס אליו כאל כזה. הכול יודעים ששרירים מוטב לאמן מדי יום, לחזקם ולטפחם,
וכן לדאוג לתזונה המתאימה להם. המוח רוצה שנתנהג אליו לפחות כמו אל שרירי הרגליים. גם הוא זקוק לאימון יומיומי,
לטיפוח ולהזנה.
מאמץ שכלי מכל סוג מחזק את הזיכרון ויוצר עתודות של תפקוד המגינות עליו בפני קשיי זיכרון בכל גיל,
לרבות שינויים צפויים המתרחשים עם הגיל.
בזכות תרגול המוח והזיכרון נוצרים קשרים חדשים בין סיבי העצב, מתעוררים אזורים במוח שלא הופעלו ואולי גם צומחים תאי עצב חדשים.
כל עשייה חדשה או לימוד של דבר מה חדש משפיעים אפוא לטובה על הזיכרון.
כל אימון לקראת שיפור מתחיל בחשיבה חיובית על עצמנו ועל היכולות שלנו. קבלו את עצמכם וחשבו על עצמכם בצורה חיובית.
אנשים המאמינים כי הם מסוגלים לשפר את עצמם ואת תפקודם, גם יצליחו לעשות כן.
עומדות לרשותנו עתודות של יכולות בתחומים שונים ומגוונים,
שבכל גיל ניתן להפעיל אותן ולתפקד ברמה גבוהה יותר מזו שבה אנו מתפקדים. התנאי הוא אמון בעצמנו,
נכונות להשקיע ולהתאמץ והצטיידות בכלים המתאימים.
הפעלה מאתגרת של המוח והזיכרון אינה קשורה לגיל ואינה אמורה להתחיל בגיל מבוגר. זוהי דרך חיים, שככל שנקדים ללכת בה -
כן ניטיב עם המוח ועם הזיכרון שלנו עכשיו ובשנים הבאות.
מבין ההשקעות שאנו עושים בחיים זו עשויה להיות השקעה כדאית עם רווחים מוכחים.
מאת :יעל רייכנטל וניצה אייל הן מחברות הספר "חוכמת הזיכרון המעשי - המדריך המלא לאימון ולשיפור הזיכרון"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
נ*גה