יומני היקר

          גרביים הם פריט לבוש, שכולם צורכים אותו ואולי לו מייחסים לו ממש חשיבות...

 בגרביים האלה

 של בִּתי

 נוצר חור קטנטן ,

 ואני החלטתי לתקן את הגרביים...

         תיקון גרביים הוא עניין נוסטלגי .

 היום ,כמדומני ,אף אחד לא מתקן גרביים

 ונזכרתי במתקן הזה מעץ -שהיה של אִמי,

 שחלקו העליון נראה כפטריה, סביבה היו כורכים את הגרב ומתקנים.

          לפני שנים רבות העלמות/ נשים גרבו גרבי נילון דקים מאוד,

  והיו צריכות להיות זהירות מאוד בלבישתם, כי כל שריטה גרמה לקרע, מה שנקרא: "רכבת"...

שיטה לעצור את הרכבת מריחת לק , אבל זה לא תמיד עזר.

 היו נשים שמקצוען היה לתקן  "רכבות" בגרביים.

 מקצוע נוסטלגי שחלף עבר מהעולם...מי בכלל זוכר?

            - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אגדה עממית הומוריסטית הקשורה לגרביים, היא היעלמותם במכונת הכביסה .

 ישנם אף הסוברים כי קיים יצור בשם "החד-קרן הוורודה הבלתי נראית" האחראי לגניבת הגרביים....

על פי האקדמיה ללשון, הגרב הינו מילה בזכר,

אך למרות זאת קיים בלבול נפוץ שבו מתייחסים לגרב כאל נקבה.

ככל הנראה מכיוון שהמילה בנויה על משקל המשמש מילים בנקבה (דלת,רגל וכו').

אתמול בהליכה לאורך החוף

בשעת בין הערביים

או קצת לפני ...

ראיתי אותם מרחוק

עמדו בשורה ,

כמו חיכו לי ולמצלמה...

  חלקם השתקפו להם במים ,

מראה נפלא !

 חששתי  פן אתקרב

 זה מה שיקרה...

  אז לפני שהתקרבתי

  צילמתי גם מרחוק

  וכשבאתי לביתי

  את זה גיליתי

                  ואהבתי....

  לפני שעה קלה שבתי מההצגה: גטו.

 למען האמת אני עדיין נפעמת ... נרגשת....

 וקשה לי לכתוב...

 הדברים הבאים לקוחים מגוגל...

 ההצגה ההצגה "גטו" מאת יהושע סובול עלתה בתיאטרון חיפה בשנים 1984 ו-1998.

מאז היא הוצגה רבות על בימות שונות בעולם בהצלחה כבירה, והפכה למחזה הישראלי הידוע ביותר בעולם,

 אך לא הוצגה מאז בארץ. כעת מעלה אותה מחדש תיאטרון הקאמרי בבימויו המיוחד והמרשים של עומרי ניצן .

המחזה מספר על התיאטרון בגיטו וילנה, גטו שהיה קיים עד 23.9.43, יום בו חוסל ובו כ-10,000 איש.

הצגה על נושא קשה המעורר זכרונות קשים, אך המוגש בצירוף שירים, ריקודים, בובה מדברת מקסימה,

במה פתוחה ענקית נהדרת ומשחק מעולה של כל השחקנים.
תוספת שלי: הבובה מגלמת את מחשבותיו של האיש שאינו מעז להביע את אהבתו לזמרת,

שאינו מעז לומר את הדברים האמיתיים שהוא רוצה לומר למפקד הנאצי.

 ההצגה ארוכה, מעל לשעתיים וחצי. הנושא קשה,

 אך עקב הבימוי המיוחד והרבגוני לא חשים  איך הזמן עובר,

   יושבים מרותקים   מתחילת ההצגה ועד סופה.

              רק כשהגעתי הבייתה הרשיתי לעצמי לבכות...

 השעה אחרי  חצות....

 ואני מתמכֶּרת לשקט

הזה

אוחזת בו ...

בשקט הזה...

שוכחת את הרגע...

כמעט שומעת אותו

את השקט ...

הרחובות ריקים

הבתים נמים  

אפילו הגשם פסק...

המוזיקה של היום

  הסתיימה לה ...

    מפנה את המקום

             לשקט של הלילה...

             לחלומות חדשים...

                 לתקוות חדשות....

התזמורת הפילהרמונית - כבראחרי חצות....

                                     
הצילום מגוגל