יומני היקר

 הטלפון הנייד מצלצל

על הצג אני רואה את שמה של העובדת הסוציאלית 

בדיור המוגן בו אבי שוהה

 בדיור המוגן הזה   שוהים הקשישים שחלק גדול מהם נעזרים בעובדים זרים

רובם פיליפינם חייכנים , שהקימו שם חיי חברה , הרוב  בחורות , מעט בחורים

יש להם פעילויות שונות , טיולים משותפים שאליהם חלק הגדול יוצא  אחת לחודש לעשרים וחמש שעות משבת עד יום ראשון

  ומהווה בעיה לחלק מהקשישים.

העובדת הסוציאלית מטלפנת וכיון שדברתי עם אבי ויודעת שהיום הוא בסדר 

לתומי חשבתי שהיא מתעניינת בשלומו ( עובדת סוציאלת, לא ?)

אז זהו שלא בדיוק

ושִמעו את המעשה ( למי שיש סבלנות לקרא, האמת שבקושי יש לי סבלנות לכתוב...)

במוצאי שבת  העובד יצא לחופשתו ובמקומו הגיעה מטפלת ( שאני קובעת איתה מראש העובדת מספר שעות באופן קבוע עם קשיש אחר )

 בתשלום פרטי כמובן אבל היא יכולה להגיע בשבת רק בשמונה בערב , כלומר אבי נשאר לבדו מחמש ( שעת יציאתו של העובד) כשלוש שעות

אבי מתקשה לקום מהכסא ובקשתי מהעובד לפני שהוא יוצא  שידליק לו את החשמל  וישים לו את הארוחה על השולחן.

תשאלו : מדוע את לא נוסעת ? ( לא יכולה/רוצה לפרט כרגע באריכות, לא רלוונטי)

אני לא יכולה .

אני מבקרת כל שבוע בשמחה את אבי וכשיכלתי נשארתי באותן שבתות ללון אצלו עד למחרת ולפני עשה זאת בעלי 

כעת נמנע מאיתנו כאמור  לעשות זאת.

המטפלת נשארה ללון , יוצאה   בשמונה בבוקר ( לקשיש השני ) ושבה לאבי בשעה עשר עד ארבע.

העובד הגיע  לקראת  שש וחצי ...

  טלפנתי לאבי לשאול לשלומו , הוא יושב על הכסא וממתין לעובד .יודע שישוב בחמש , כך העובד  אמר ( אמר, אז מה...)

 אבא שלי  מתקשה לשמוע אותי בטלפון. מכשיר השמיעה על המדף בחדר השני .

אינו יכול לקום לקחת אותו, מתבונן בשעון , רואה את המחוגים זזים

וממתין

אני  אובדת עצות ( בעיר אחרת ) 

למי אוכל לפנות ואז טלפנתי לשאול עצה  לעו"ס שלא היתה בעבודה ולא ענתה לי וגם לא ידעה למחרת שהתקשרתי ( וזה בסדר מבחינתי)

ואבי מסתכל על השעון וקשה לו שהעובד לא מגיע 

ואז החלטתי לפנות לאחות בדיור המוגן.

טלפנתי למרפאה ובקשתי בשיא הנימוס אם היא יכולה לעלות לחדרו של אבי ולתת לו את מכשיר השמיעה ויתכן שיש להחליף סוללה .

הוא יודע היכן הסוללות. היא לא היתה בטוחה שהיא תדע לעשות .

אמרה שתסיים עם המטופל שכרגע אצלה. חלפה בערך רבע שעה ובסופו של דבר היא הגיעה אל אבי ונתנה לו את מכשיר השמיעה

( כשיושבים לידו הוא שומע , מתקשה לשמוע בטלפון הנייד)

נו...

ואני שבה לצלצול הטלפון של העובדת הסוציאלית ( שיש לציין שהיא בחורה חביבה ונחמדה)

ובכן

זאת הפעם השניה ( אבא שלי שם כ-15 שנים כמדומני) שבקשתי עזרה מהאחות ( בקשתי גם לפני חודש או חודשיים כשישב בחשכת החדר )

וזה לא מתפקידה !!!

כך אמרה לי העובדת הסוציאלית

הייתי המומה

ולשניה קלה נעתקו מילותי

שאלתי אותה: ומה עם הצד האנושי ??!!

אבא שלי לא מטריד אותם, משלם את תשלומיו בזמן . לאחר כשלושה חודשים שהגיע ( לפני כחמש עשרה שנים)

קיבל תעודת הוקרה לפעילותו החברתית

 היה בוועד הדיירים

חבר וידיד של המנהלים

אחד הפעילים העיקריים בבית הכנסת ( לשמחת הדיירים)

מסור ואחראי .

 בקשתי לדבר עם המנהל או סגניתו . הבטיחו לי פגישה עם הסגנית.

אחה"צ נסעתי כהרגלי לבקר את אבי ובכניסה בקשתי מהפקידים למסור לי את מספר הטלפון של המנהל או הסגנית .

אין להם אישור לכך (!) אבל אם אתקשר הם יעבירו אותי .

טלפנתי לעו"ס כדי לברר אם היא עדיין בבית האבות בשעה שהגעתי ושלא מוסרים לי את מספרי הטלפון שבקשתי.

במקרה הסגנית ( נדמה לי שגם המנהל) היו נוכחים בשעות אחר הצהריים והוזמנתי לדבר עם  סגנית המנהל .

 הסגנית שקבלה אותי בסבר פנים יפות

 הקשיבה לי

התפלאה שהעובד לא דואג לממלא מקום ביום חופשתו .

 לצערנו הבחור הזה אינו מספיק קשוב לבעיה וגם לצרכי אבי  , ולא קל ופשוט למצוא מישהו אחר ( רוב היום הוא עם הפלאפון שלו ,

אינו צריך לנקות, יש מנקה  שם , אינו צריך לבשל ארוחת צהריים.אבא שלי קונה שם)עליו להכין ארוחת בוקר וערב

ומידי פעם לערוך קניות. לדאוג שהמקום יהיה מאוורר ,מסודר ונקי ואת זה הוא לא ממש עושה תמיד  ועוד ולא נכנס ליותר  פרטים.)

 הסגנית בקשה מהעו"ס למצוא לי מחליפות וכבר מסרה לי פעם מספרי טלפון

  אף אחת לא מוכנה לבוא לכל השעות  .אמרו לי לדבר עם בחורה פיליפינית ותיקה במקום הדוברת עברית. גם את זאת כבר עשיתי פעם ,        הבטיחה למצוא לי מישהי ...וזה לא קרה...

  סוכם שאסור להשאיר את אבי לבד ( לא חידשו לי בזה  דבר!)

  העו"ס מסרה לי עוד מספרי טלפון שאנסה לברר בפעם הבאה .

 אגב; לחברת הסיעוד יש אולי  מישהי שתוכל לבוא אבל העלות גבוהה כמעט פי שניים וזה גם שיקול .

 ולי שתי שאלות  : מה עם הפן  האנושי (שכבר שאלתי לעיל)

  ומה עושה אדם שאין לו משפחה ?!...

                    ותודה למי שקרא את הפוסט עד סופו .

   כשאני נוסעת לעיר הגדולה

( לא  ניו יורק , לונדון או פריז היפה)

סתם לתל אביב

צריכה להיות לכך סיבה טובה

ובכן אתמול  בצהריים שמתי פעמי תל אביבה

עליתי לרכבת שתוביל אותי לשם

תחבורה נהדרת

ללא פקקים וצפירות נהגים .

כשנכנסתי לקניון נבהלתי לרגע מהרעש וההמולה

 אבל כל זה לא העיב

  לקראת הפגישה

קבעתי פגישה עם בתי

לכבוד יום הולדתה

 שתי בנותי חוגגות היום ! יום הולדת !

שתיהן באותו היום בהפרש של חמש שנים

( מאמינה שעובדה זאת כבר הוזכרה באחד הפוסטים הקודמים)

 רק אחת מהבנות יכלה להגיע לפגישה המשמחת

( לכולם אילוצי עבודה ומשפחה)

 קצת למעלה משעתיים בלינו יחדיו

התחבקנו שמחנו

רצינו עוד ...

 אבל הזמן דחק בנו

 ונפרדנו לשלום

 ותהיה עוד חגיגה  כך אני מקוה בחופשה הגדולה

  עם עוגה עם שתי בנותי היקרות וכל המשפחה

 (הערה : -וזֹאת לא הפעם הראשונה -מעט המבקרים בישרא לעומת פייסבוק ואל תגידו

שמסמנים סתם לייקים, לומדים מי באמת מפרגן/מברך/מעודד  וכו' גורם לי לחשוב לא פעם האם לפרסם כאן פוסט .

אני מודעת  שיש כאלה שכותבים מעין יומן  יותר למענם מאשר למען הקוראים .

וחלק מאיתנו מפרסם אותם הנושאים גם כאן וגם בפייסבוק -גם אני לעתים אבל עם הבדלים-

דף הפייסבוק שלי בעיקר לצילומים .

 יש נושאים שאני מעדיפה לכתוב בבלוג ,

שלא אכתוב אותם בפייסבוק ולכן מקוה שישרא ישרוד למרות הכל )

זוכרים שספרתי  לכם שנרשמתי ללימודים במכללה 

על ההתרגשות שלפני ההרשמה ( האם יש תנאי קבלה)

על התרגשותי לפני השיעור הראשון

 על התהיות אם אשתלב בלימודים ? אם אוכל להתמיד  להגיע לקורס ?

( לאחר תקופה ארוכה שלא למדתי )

   מי תהיה המרצה ? המנחה ? מי יהיו התלמידים ?

 ( הסטודנטים , האנשים )

ובכן...

  שנת הלימודים בקורס הגיעה לסיומה 

תחושה של סיפוק 

תחושה של חברוּת נפלאה בין התלמידים ( ממגזרים שונים)

שיתוף והבנה

הקשבה ואמפתיה

למדתי כמה אפשר ללמוד מתמונות

מתמונה שאדם בוחר ( גם אם הוא צילם אותו, צלמו אותו או  מהעיתונים ושבועונים)

איזה אוצר גלום בתמונה

ואיך אפשר לסייע לאדם במצוקותיו בעזרת תמונה שבחר 

התמונה כשלעצמה לא היא העומדת במרכז ,אלא 

  מה האדם רואה בה, מה האדם חש , מרגיש , נזכר

מה  התמונה אומרת לו ומדוע בחר דווקא בתמונה זֹאת להביא   לטיפול ?

הטיפול מתאים לילדים, לבני נוער ואף למבוגרים .

השילוב בין צילום לבריאות הנפש החל להתפתח כבר במהלך המאה ה-19, פחות מעשור לאחר המצאת הצילום.

מאז עברה שיטת הטיפול התפתחויות רבות, וכיום מגוון אנשי טיפול וחינוך בעלי גישות שונות משתמשים

בכלי הצילומי לצורך עבודתם הפרטנית והקבוצתית.

הקורס מתאים למורים,גננות, מטפלים בהפרעות בתקשורת , פסיכולוגים, פסיכיאטריים ,מאמנים אישיים, עובדים סוצייאלים ,

תמטפלים בילדים/בני נוער ומבוגרים ועוד... ובעיקר למי שמתעניין בתחום כמוני . 

למדנו בקורס להקשיב ל'אני' שבתוכנו ולהקשיב לזולת . ההתנסות האישית תרמה לכולנו .

למדנו טכניקות שונות בנושא .

התברכנו במנחת קורס רגישה  ונחמדה ובחברי הקורס ששתפו פעולה ,  שיצרו עבודות  יצירתיות וידעו להקשיב .

חיבקנו כשהיה צריך , היינו לפעמים עצובים וגם חייכנו וצחקנו .

שלחנו במייל עבודת סיכום המשתרעת על מספר עמודים עם תובנות , תחושות וכמובן תמונות

( ממתינים לתשובה , בתקוָה שעמדנו במשימה)

את סיום הקורס נעלנו בטקס של תערוכת צילומים מרשימה (עם אורחים ובני משפחה)

  המתאימה לרוח ולאופי הקורס כפי שכל סטודנט

בחר להציג בין אם הוא צילם או חבר מהקורס צילם אותו  .

   הרוח משנה תכופות את כיוונה...

(השורה מהשיר  שיר ליום חולין של רחל שפירא)