שיר זה נכתב... וואו, לפני זמן רב (כ 7שנים), בדמי ימיה של תקופת נעוריי.
אז למי אני פונה, אם כן, במכתב כה אישי זה?
אני כותב לביתי.
ולא, אני לא עד כדי כך מבוגר. ולא, אין לי ילדים (או ילדות).
ובכל זאת, לביתי. כן, זו שטרם נולדה; זו שקיימת בליבו של כל אבא "אמיתי" לעתיד. התפלאו, אבא מסוג זה כבר מכיר את ביתו לפרטי פרטים. הרי בנפשו הוא רואה את הרגעים המשותפים רווי הקסם הייחודי. בעיני נפשו הוא מתבונן אל תוך עיניה ויודע בוודאות מוחלטת כי מבט מסוג זה לא ימצא בשום אינדיבידואל, בשום מקום אחר בעולם. וכאשר היא מחייכת אליו בחינניות, הוא מחייך חזרה במבוכה קלה; מבוכה שמקורה, ככל כנראה, בהכרה בחולשתו הברורה של אבא: הוא יוקיר ויאהב את ביתו ללא תנאי, תמיד, אולי עד סוף הזמן.. בהנחה שלזמן יש סוף.
ובדמיונו, כאשר אוחז אבא בידה, בכל פעם מחדש, יודע הוא בלב שלם כי לעולם לא יחווה רגש כה עצים ומזכך כמעין זה. אבא יודע כי אם אי-פעם תרפה אחיזתה, ותילקח ממנו ביתו – ירדוף אותה עד קצות היקום, בהנחה שליקום יש סוף.
אז מה אתם אומרים, סופי היקום או לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: