היה לי דייט אתמול. לאחר תקופה ארוכה ומייגעת של עמידה במקום ורעות רוח רומנטית. לאחר חמש שנים של מערכת-יחסים הדוקה ומערפלת חושים (במובן הרע), כחצי שנה של סטוצים, יזיזות ואירועים ספורדיים הזויים לחלוטין – סוף סוף הכרתי מישהי שכן הזיזה לי. אבל תיכף נגיע לזה.
אז חמש שנים הייתי ב-dead end relationship קלאסית. זה לא שלא הייתה שם אהבה. או, היא הייתה שם... איפשהו, מתחת לאיזו אבן עתיקה מראשית דרכינו. אולם חלק הארי של תקופת מערכת היחסים עבר על מעין טייס-אוטומטי, לפחות מבחינתי. זה לא שהיה לנו רע ביחד. היה לנו בסדר כזה. בסדר.
עד אתמול חשבתי כי לא קיימת חרטה בליבי. מה שהיה צריך להיגמר נגמר, ושנינו התקדמנו הלאה ושדרגנו את רמת האושר שלנו בסופו של דבר. אבל זה בולשיט. אחרי שנה או שנתיים כבר היה לי ברור באופן שאינו משתמע לשני-פנים כי לי ולאקסית אין עתיד משותף. הרי כל מה שהיא אהבה, אני שנאתי; כל מה שהיא רצתה, אני דחיתי.
אז מדוע לאחר ההבנה הנ"ל בכל זאת נשארנו ביחד? אני בקושי מסוגל להביא את עצמי לחשוב על התשובה, על אחת כמה וכמה לכתוב. הידיים רועדות.
לאחר הפרידה ניסיתי לשכנע את עצמי כי רק טוב יצא מכל הסיפור, כך גם סיפרתי לחבריי. "חמש שנים מאושרות". על מי אני עובד? ברגע שנפל לי האסימון הייתי צריך לשים לזה סוף. נקודה. עשיתי את אחת הטעויות הגדולות של חיי, נהגתי בחוסר אסרטיביות משוועת. הדחקתי מחשבה זו במשך חודשים רבים, גם לא שיתפתי עם אף אחד. עד אתמול..
חמש וחצי שנים מחיי עברו, אלוהים. ורק אתמול אני מוצא את עצמי מתמודד עם מחשבה כואבת זו לראשונה בצורה בוגרת.
בשורה התחתונה בזבזתי את זמני עם האקסית, אין יותר מנוס מהכרה פשוטה זו. ועל כך אצהיר כאן באופן רשמי כי אני מתחרט. כן, הבנאדם האופטימי שתמיד עושה מאמץ-על למצוא יתרון ותועלת בכל דבר – מתחרט, מודה כי בזבז את זמנו באופן טוטאלי, מודה כי היה 'ככה' קרוב להפוך ל'אחד מהם' – לאלו שלא ממש מתעניינים וחוקרים את כיוון חייהם וההשלכות השונות להנה ולהנה, לאלו שפשוט זורמים, אלו שבולעים כל דבר שהחברה מאכילה אותם בו כי זה פשוט נוח וקל ונעים לנהוג בקונפורמיות.
מחיר האינדיוידואליות הוא בדידות. you can't be something you're not. תמיד הייתי שונה ותמיד אהיה שונה, והעובדה ש'שיחקתי' במשך שנים משהו שאני כ"כ לא – מחליאה אותי במבט לאחור.
אז כחלק מתכנית הסקת המסקנות, התגבשה בליבי ההחלטה שאת החיים הללו אני מקדיש אך ורק לעצמי, לסיפוק האישי וההנאה האישית שלי. לא פחות, ולא יותר. נמאס לחיות עבור אחרים. שלא תבינו לא נכון – אני מאוד אוהב לעשות דברים עבור יקיריי, הרי אני מקבל מכך סיפוק והנאה רבה. אבל מערכת היחסים הראתה לי בדיוק איפה עובר הגבול שלי. בסופו של דבר חיינו את החלום האישי שלה, אני בסה"כ נגררתי מטעמי נוחות וטמטום. נו, הרי לא לשוא נאמר:
"Women might be able to fake orgasms. But men can fake whole relationships."
לא קיימים אנשים רבים בעולם אליהם אני חש קירבה מספקת ע"מ להזמינם לביקור בעולמי הפנימי. ובצדק, מה יש כבר לאחרים לחפש שם? –אני אדם מתוסבך ומשונה ורוב האנשים בקלות מרחיקים את עצמם מטיפוסים כמוני. וכי מדוע לא? –הרבה יותר קל 'לצלוח' את החיים מבלי להיטרד במחשבות מסוג זה שאופפות את רוחי בצורה כרונית. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.
אז היה לי דייט אתמול. לא שזה משהו חדש כן, זה לא שהסתגרתי בבית מאז הפרידה (טוב נו, חוץ מתקופת מבחנים אחת). בחצי שנה האחרונה בכלל נפתחתי מבחינות רבות והכרתי מגוון עשיר של טיפוסים וסוגים. החלפתי קצת חברים, מחקתי אחרים לצמיתות. אבל מאז הפרידה לא הכרתי מישהי שהזיזה לי בכלל. נשים, משהו קורה לרובכן בסביבות גיל 25-30 שמאוד דוחה אותי. אתן הופכות למשעממות ובנאליות, ורוצות רק דבר אחר. לא שהגברים הם כאלו צדיקים, אבל מה כבר אכפת לי מהם?
אז את הבחורה נכנה בשם קט. את 'שורת המחמאות' אחסוך מפוסט זה, מכיוון שהיא יודעת בדיוק מה היא שווה, ומה היא לא. ומעבר לזה, אני מתעב לקקנות.
את קט פגשתי באקראי לפני כשנה, בשלהי תקופת מערכת-היחסים עם האקסית המיתולוגית. אם יש משהו שיוכל לשמש להגנתי, הרי שבמשך כל השנים האחרונות המבוזבזות – תמיד נשארתי dreamer. מאז ומתמיד אני מוצא את עצמי מתבונן באנשים מסוימים, כאשר במוחי רצים במקביל אינספור תרחישים אפשריים של חוויות משותפות, שונות ומשונות – חלקן מרחיקות-לכת וקסומות, אחרות ילדותיות ודביליות. בעולמי הפנימי-הפרטי הכל אפשרי, דמיון הופך למציאות ""in a blink of a thought. אין לי גבולות, ולעולם לא יהיו.
באותו יום בו ראיתיה לראשונה מוחי לא התמעמע, חרף דלות האינטרקציה שלנו (מקס' 20 שניות). אולם ספקטרום הפנטסיות היה לא דל בכלל. עצמתי את עיני כהרגלי וביני לבין עצמי התלבטתי 'האם אני רוצה לנשק אותה ברכות ולתת לה ורד מתחת לעץ בחצי-שלכת, ללכת איתה יד ביד בפריס או ביעד קיטשי 'רומנטי' אחר ולבחור בצחוק שמות לילדים שלנו... או שמא אני רוצה ללחוץ אותה כנגד קיר ברחוב באמצע סמטה חשוכה, ללחוץ את עצמי כנגדה, להרים לה את החצאית ולאנוס ולהאנס בעצמי בפראות שם באותו הרגע. סקס פראי, כואב, ללא מעצורים - כמו חיות. כמו שאנחנו.' *
או משהו בסגנון.
נו, אז לאחר הפגישה האקראית בתחתנת האוטובוס, בלה בלה בלה, ובסופו של דבר מצאנו את עצמינו ביחד אתמול, זה בזרועות של זו. חששתי לא מעט מהפגישה. בכל זאת, הבחורה מבוגרת ממני, מנוסה יותר, חכמה ושנונה לא פחות. לכך נוסיף את העובדה כי קט נושאת את המטען והשריטות האישיות שלה, אכלה הרבה חרא בחיים (אפילו יותר ממני) ואופיה פשוט צועק את זה. קשה היה לדבר איתה תחילה, לא הכרנו לפני ולחדור דרך ה –defensive barrier שלה לא היה פשוט. נראה כי לכל אדם יש מעין barrier אישי כזה המיועד לכך שרק אנשים מטיפוס מאוד מסויים יוכלו להתקרב אל ליבנו. ה-barrier הוא תוצר ישיר של האופי שלנו, הוא מתעצב, מתגבש ומשתנה במהלך השנים ככל שאנו מתבגרים ונעשים מנוסים יותר. בין אם נרצה או לא, ההשלכות של עברינו על חיינו בהווה הן לרוב מרחיקות-לכת ומשמעותיות. אנחנו יכולים לנסות להדחיק, אבל מניסיוני בסופו של דבר הכל צף.
אז הbarrier- המאסיבי הוסר ברגע ששפתינו נגעו. לפתע כבר לא קר, הסחרחורת מהאלכוהול נעלמה, הביטחון העצמי חזר לעצמו. אני חייב להתוודות כי לאחר חיכוך של כמה שעות עם המעטפת הדוקרנית די קשה היה לי להביא את עצמי לרגע זה. היו לי doubts וחששות מכאן ועד להודעה חדשה. מה שהכריע בסופו של דבר והביא אותנו לשם היה המגע שלה, שקדם לנשיקה. ידיה היו כה חמות ואוהבות למגע, ולא משנה מה אמרה או עשתה.
And so,
While we were embraced
there were no barriers between us…
כשעמדנו להיפרד תחת ביתה ב-5 לפנות בוקר לחשתי באזנה משהו, כבר לא זוכר בדיוק מה. בתגובתה הייתי בטוח כי הצלחתי לזהות הבדל קל בטון-הדיבור; לשבריר שנייה היא הייתה כה פגיעה ושברירית, נזקקת, משתוקקת.
לרגע אחד היא הייתה so full of life.
*התיאור המקורי נכתב ע"י ברווז-עיר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: