הכנות בכתיבה

הצבא הישראלי רצה לבחון את כוחו לאחר תבוסתו שביישה אותו בשנת 2006 במלחמתו

נגד חיזבאללה, וראה בטילי אל-קסאם שנחתו בשטחי ישראל הזדמנות להוכיח שעודו חזק

ויכול להרתיע ואף לשים קץ לחמאס, לכן המריא במטוסיו הקרביים, ושט באוניותיו הצבאיות

לעזה.

צהל הפגיז כל בניין  שבתוכו היו אזרחים,  והיה מומחה בהריגת ילדים, תינוקות, נשים . ומרוב  

כישלונו לקלוע במטרה שבגללה יצא למלחמה הרס אפילו מסגדים. ובצד השני היו לוחמי החופש

–חמאס שהתאבקו בצה"ל בכל כוחם . וטילי אל-קסאם המשיכו לנחות בישראל מיום הראשון שבה צהל

תקף את עזה ועד יומה האחרון של המלחמה.

ישראל וחמאס יכלו להילחם זה נגד זה ללא הרג רב. חמאס היה חייב לבחור שטח פתוח וריק מאזרחים

כדי להילחם בו, וישראל היתה חייבת  להתאזר במרגלים מהשטחים שהיה ביכולתם לסייע לה

במלחמה זו ולגלות אלו משפחות מעורבות בפעילות של חמאס, אך בכווה או לא, שני הצדדים- ישראל

וחמאס לא נצלו הזדמנות זו וגרמו הרג רב.

המשחטה  בעזה הביאה את העולם הערבי להתאחד עם  אזרחי אמריקה ואירופה הלא מוסלמים ויחדיו

זעמו נגד התקפות צהל בעזה. כל זה בזכות שאהידים מסוג אחר, שמוכנים לסכן את חייהם כדי להעביר

תמונה אמיתית לכל העולם בעזרת מצלמתם. הצלמים סכנו את חייהם למען גילוי האמת המתארת  

את אכזריותו של הצבא הישראלי "הגיבור" באוויר, בים ובתוך טנק משוריין .

למרות הציוד הצבאי המתקדם, ישראל הפסידה במלחמה נוספת.

ישראל אינה כאריה שכוחו עליון כפי שכל ארצות ערב חשבו. לא משום  שכוחה הולך ונחלש אלא משום

שהנלחם בה חזק ממנה בזכות אמונתו.

ישראל חייבת ללכת בדרך הויתור ההוגן, כי  אין פיתרון אחר. והפלסטינים חייבים להכיר בישראל

כמדינה שכנה שזכותה המלא לשמור על אזרחיה.

כל דרך אחרת תביא צער לשני הצדדים.

מאת מוחמד אבו נאסר.