יש סיפור עתיק מאוד על זקן סיני חכם, (הם תמיד חכמים הזקנים הסינים האלה),
והוא הלך בבוקר יום בהיר אחד לבקר את אחיו שגר מעברו השני של נהר הצה.
אך שוד ושבר הגשר נפל כנראה בסערה שהתרחשה יום מקודם, וזרם המים במקטע הרדוד ביותר עדיין היה חזק מדי ומעל כוחו של הזקן, שכן בא בימים היה.
ישב הזקן בצידו האחד של הנהר והירהר בעצב על המהמורה הבלתי מתוכננת הזו בטיול שלו.
פתאום מזווית עינו הבחין הזקן באיש צעיר העומד לחצות את הנהר, ניגש אליו הזקן ופנה אליו באומרו: "אישי הצעיר, אודה לך אם תוכל לשאתי על גבך
אל עברו השני של הנהר ובתמורה אתן לך ברכה שתחזיק מעמד עד לסוף ימיך",
הסכים הצעיר והעלה את הזקן על גבו וחצה איתו את הנהר.
לאחר שהניח את הזקן בבטחה על צידו השני פנה אליו הצעיר ואמר: "עכשיו אדוני אשמח לקבל את ברכתך", הנהן הזקן בראשו ופנה אל הצעיר ואמר לו: "אני מאחל לך שסבך ימות, שאביך ימות, שאתה תמות, שבנך ימות, שנכדך ימות ושנינך ימות", זעק בזעם הצעיר על הזקן: "איזו מן ברכה בירכת אותי, הרי קיללת אותי שכל אהובי ימותו איך אתה מעז ועוד אחרי שהעברתי אותך את הנהר"
חייך אליו הזקן בעצב ואמר לו: "אני מאחל לך מכל ליבי שהכל יתרחש בסדר הזה".
לעיתים קרובות אנחנו מסתכלים על המובן מאליו הבעיה היא רק שאיננו רואים כלום.
כשאיבדתי את הבן שלי כל מה שרציתי לראות היה רק ערפל. חשבתי באמת ובתמים שאיבדתי את עצמי ואני כבר אינני מי שהייתי. שאני מישהי חדשה.
הייתי בטוחה שאני צריכה ללכת רחוק כדי להחזיר לעצמי את האושר שלי ואת החיבה לעצמי.
ועשיתי המון דברים שכבר סיפרתי עליהם.
עברו כבר 10 חודשים. בעצם עברו קצת יותר. ועוד מעט שנה עברה.
והייתי בטוחה שנולדתי מחדש אז באותו היום
לפחות ככה התבטאתי. נולדתי מחדש. אבל אני מסתכלת על זה במבט מפוכח, וזה בדיעבד היה עוד וילון.
חשבתי שאני ממציאה את עצמי מחדש, חשבתי שאני מגלה תחומי עיניין חדשים, עולמות שלא פסעתי בהם בעבר, אבל האמת שהסיבה שאני מרגישה כאילו והחלקתי לתוך המקום שלי, כאילו ומצאתי את הייעוד שלי גם מבחינת העיסוק, גם מבחינת המשפחה גם מבחינת התחביב כל זה רק מכיוון שכבר ידעתי את זה מראש, רק כל מה שקרה מחק לי את הכל, את הבטחון את הידע ואת הזיכרון.
כיף לי במה שאני עושה, גם אם כלפי חוץ זה לא מובן לסובבים אותי,
אני שומעת את הליחשושים של היא לא בדיוק שפויה שהיא מעדיפה לא ללדת שוב
אלא לתכנן נסיעה לקצה השני של העולם.
אני שומעת את התמיהה בקול כשאני מספרת שאני מתמקדת בלימודים של שפה חדשה במקום לתת את מיטב כספי לכל רופא מזדמן שיעזור לי להרות את השלישיה שכביכול תהווה "פיצוי" על מה שעברתי.
אני יכולה לראות את הגבות מתרוממות כשאני מודיעה שישבתי שלושה ימים להכין כרטיסי ביקור במקום ללכת בבוקר לעבודה כרגיל (אבוש סורי:-]),
אבל אני מתנהגת בצורה האגואיסטית הזו רק בגלל שאני יודעת שהפעם הכל
צריך להיות לפי הסדר.
הסדר שלי. אני עושה דברים לפי סולם העדיפויות שלי, לפי הרצונות שלי
ואני רואה איך כולם מרוויחים ברגע שהצחוק שלי מבעבע אמיתי
מתוך בית החזה והגרון מתוך הלב והנשמה שלי.
אני מאושרת.
אני מאושרת כי אני עושה את מה שאני באמת רוצה לעשות.
ולא הכל דבש, להיפך יש גם קוצים של סברס ומלא פלפלצ`ומה בצלחת שלי.
אבל כל מה שבישלתי יוצא לי טעים. גם אם זה נשמע דוחה לאחרים.
וכל מה שיש לי בצלחת אני אוכלת בתיאבון. לא כי אני מרגישה חייבת.
אלא כי כי אני הכנתי את זה. והאמת? אני נהנית כל כך מגילוי כל הטעמים החדשים.
וכשאני מאושרת בעלי מאושר וגם הילד שלי מאושר.
גם ההורים שלי. ובכלל המשפחה שלי והחברים שלי.
ואני מסוגלת לאהוב באמת שוב. בלי להיות תלויה באחרים.
ושום דבר לא מלאכותי.
כמה קל לנשום שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lulinka