אימא של תינוק פאנטום

אמא שלי עובדת במרפאה נוירולוגית, היא הביאה משם כקוריוז ספר כדי שאקרא על איך לשפר את יכולות הזיכרון (אני אומרת קוריוז כי הזכרון שלי צילומי) הספר עצמו די נחמד מבוסס על אימון אישי אבל מה שמשך לי את העין היתה דווקא הפיסקה הראשונה של הספר שסיפרה את הסיפור הבא(דרך אגב מצויין בספר שמדובר בסיפור סיני עתיק ואני רק אמרתי לעצמי...נו ברור חמודים) :

לפני שנים רבות רבות נישא גבר צעיר לאהובת ליבו, וקיבלו שניהם מאלוהי השמים מתנת חתונה שני ארגזים פשוטים מעץ ונעולים במנעולים שאי אפשר לפותחם והם בעלי חריץ.

שאלו בני הזוג את אלוהי השמים "סלח לנו אבל למה אלו משמשים?"

ענה להם אלוהי השמיים "לארגז אחד תכניסו את כל הזכרונות הטובים שלכם ולארגז השני את כל הזכרונות הרעים שלכם ובבוא היום כששניכם תגיעו אליי נפתח ונתבונן בהם"

ובאמת עם השנים שחלפו דאגו לאחסן בני הזוג את כל הזכרונות הטובים באחד ואת כל הדברים הרעים שעברו בשני ואכן לאחר שנים רבות רבות כשהגיע זמנם עלו שניהם יחדיו אל השמים אל מקומו של אלוהיהם והציגו מולו את הארגזים.

פתח אלוהי השמים את הארגז הראשון ומתוכו יצאו כל הזכרונות היפים, והציפו בשלל צבעיהם את החדר, כל אותם רגעי קסם של אושר שחלקו וצחוק שחוו והילדים הנכדים הנינים שנולדו הכל נצבע בזוהר קסום של אהבה, ולאחר שהכל נרגע ניגש לפתוח את הקופסה השניה וכשפתח אותה הביטו בני הזוג פנימה וראו שבתחתית התיבה ישנו חור שחור והיא ריקה. הביטו זה בזו בני הזוג ופנו אל אלוהי השמיים בשאלה "למה נתת לנו קופסה שבורה?"

ענה להם "זהו טבעם של זכרונות רעים לדהות ולהיעלם עם הזמן ולהשאיר לנו את היופי והחדווה שבזכרונות הטובים".

 

עוד שבועיים וחצי תעבור לה שנה, אני באמת באמת מסתכלת על מה שעברתי ומסוגלת לחייך על אף הדמעות שלפעמים אין לי שליטה עליהן. בשנה הזו הכרתי אנשים נפלאים שעשו הכל כדי לעזור לי לעבור את האסון שקרה לי למדתי להבין את הכוח של משפחה חזקה וזוגיות תומכת, פגשתי חברות חדשות שילוו אותי במשך החיים שכל מה שהן רוצות זה רק לגרום לי לחייך ולצחוק ואוהבות אותי בלי הצבת תנאים, כל אותם אנשים שיצא לי להכיר ולשמוע את סיפורם בין אם הם אלו שתמכתי בהם בעצמי דרך האובדן שלהם ובין אלו שקראו את מה שכתבתי וכתבו לי רק בשביל להעניק לי כוח ולעודד אותי עם האהבה שיש בליבם, למדתי את המשמעות האמיתית של להיות הורה לאדם אחר, להיות שם בשביל מישהו אחר שזקוק לך, למדתי מה משמעותן של ההחלטות והכרתי את עצמי את מי שאני, את הכוח שאנשים נולדים איתו ולשמחתי למדתי איך לעשות בו שימוש איך לנצל אותו לטובתי.

 גם למדתי שאין לי זכרונות רעים.

למרות שהדבר עצמו לידת ילד מת האובדן הם רעים מעצם הגדרתם הם לא נחרטו אצלי כדברים רעים, אני אומר ואחזור ואומר הייתי יכולה לחיות בלי הידע הזה אבל זה נתן לי כל כך הרבה, שאני מרגישה שאותו ילד קטן שהלך ממני בתמורה לזמן ששהה אצלי העניק לי כל כך הרבה מתנות וימשיך להעניק לי למשך שארית חיי. ולכן הוא תמיד יהיה אצלי בתיבת הזכרונות הטובים.

ואני מאמינה שכשניפגש הוא ישמח לראות שאני תמיד אהבתי להיזכר כמה שאהבתי אותו.

 

ובמעבר חד ביותר אבל איכשהוא קשור, יש לי קטע מטורף כזה (נו טוב לא הכרזתי על שפיות ואני גם לא מתכוונת) שבשנה האחרונה כל פעם שיש לי נפילה חדה למטה אני מדברת לילד, ותמיד יום יומיים אחר כך מגיעה לי מתנה. ככה הכרתי את ארי. אחרי שבוע לא קל שהיה לי היא גרמה לי בטוב הלב שלה בשמחת החיים המתפרצת שלה ובתמונות של האומנות שהיא עושה בשתי ידייה שהוציאו לי את העיניים מהמקום

 בכל מקרה היא גרמה לכך שלא ירד לי החיוך מהפרצוף במשך יומיים אני רוצה שמי שלא מכיר ומפספס ילך ויכיר אישה מדהימה פשוט מדהימה ששייכת לקבוצה של אנשים שחוו וראו כמעט את הכל ונותנים לי את הפרספקטיבה הדרושה כדי להמשיך בשביל שאני הולכת בו  חוץ מזה שמה שהיא מכינה גורם לך לרצות ללכת לפינה ולמרר בבכי שאתה גר רחוקבישול בקצב הסלסה של ארי-http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=arifixi 

תודה על הכל.

 

ושוב אני עושה פניית פרסה אפילו יותר חדה.

מכירים את האימהות האלו שבטוחות שהילד שלהן גאון הדור?

אז אני מרכינה ראשי בכלימה ומודה שגם אני אחת מאלו וסבא שלי ז"ל תמיד היה אומר לא משוויצים בכלבים ובילדים ואיכשהוא הוא צדק, אני כולי מתרברבת אריאלי שלי שיבדל"א יודע לקרוא מילים מתוך ספר ואת כל האותיות, בכל זאת זה לא עניין של מה בכך הוא בן שלוש וחצי ואני והוא יושבים בסלון והוא לוקח את הספר שבו בכל עמוד ציור של חיה כלשהיא למשל של של פיל ומתחת כתוב פיל משהו בסגנון הזה אומר לי "אימא בואי נשחק במשחק אני אומר את האותיות ואת תגידי את החיה" חשבתי סבבה, הילד גאון התחלנו לשחק

אריאלי אומר לי "ק ו ף (הוא מקריא את האותיות) איזו חיה זו אימא?"

אמרתי לא "לא יודעת" הוא כולו מבסוט עושה קולות של קוף ומקפצץ "אימא זה קוף",

"וואוו" אמרתי לו כולי מאושרת עד לגג "אתה כל כך חכם"

וככה המשכנו  א ר י ה / ג מ ל / פ י נ ג ו ו י ן/ אפילו ב ת י ע נ ה והכל הוא יודע אפילו נקבת העיטם או מה שזה לא יהיה

ואז הוא קורא "נון -מם- ריש אימא איזו חיה זו נ- מ- ר תגידי" והוא שואג כמו החיה ואני אומרת לו "נו אריאלי איזו חיה זו נון -מם-ריש"

והוא עונה לי "פפפחחחחח איזה מצחיקה אימא את לא רואה? זה טיגריס" (יאמר לזכותו שהתמונה של החיה באמת היתה של טיגריס לבן עם פסים שחורים ולא של נמר צהוב עם חברבורות אבל אני נשתלתי במקום)

 

אני מסיימת עם עוד סיפור שאהבתי מאוד שסיפרה לי בחורה מתוקה בשם אליס והוא הולך ככה:

פעם אחת היה מלך שהחליט לבדוק את אופיו האמיתי של האדם.

הוא הקים מחסום מסלע גדול וכבד שהוצב באמצע הכביש הראשי.
לאחר מכן הסתתר המלך בצידי הדרך וצפה בהתנהגותם של האנשים שדרכם נחסמה.
כמה מעשירי המדינה ואנשי החצר שנתקלו במחסום - פשוט עקפו אותו.
אחרים קיללו והשמיצו את המלך שאינו דואג לכבישי המדינה.
כעבור שעות ארוכות הגיע איכר פשוט ועני שנשא סל ירקות עמוס על כתפיו בדרכו למכור את מרכולתו בעיירה.
כשהגיע למחסום התבונן בו חשב מעט ולאחר מכן הניח את מטענו בצד וניסה להזיז את הסלע כדי לפנות את הכביש, אחרי מאמצים רבים הצליח האיכר לדחוף את הסלע הגדול ואז גילה על הקרקע במקום בו היה הסלע ארנק מלא מטבעות זהב.
בין המטבעות היה גם פתק קטן מהמלך ובו נאמר כי הארנק והמטבעות שבתוכו שייכים למי שיזיז את מכשול מעל הדרך.
אותו איכר שלא וויתר ולא בחר להתעלם מהבעיה או לשבת ולקטר אלא בחר לפעול הראה לנו שמה שאחרים רואים כמכשול העומד בדרכנו יכול להוות הזדמנות עבורנו להתחשל ולשפר את מי שאנחנו ואת מצבנו בחיים האלו.

וזה אולי נשמע קצת תלוש אבל אני יכולה לומר לכם שמהניסיון שלי איך נהוג לומר? כל מילה חצובה בסלע

 

שיהיה לכם חג שבועות שמח