אימא של תינוק פאנטום

אינני בוכה אף פעם,
גיבור אני, לא בכיין
אך למה זה אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן

(מילים: מרים ילן שטקליס)

שנה עברה. שנה שלמה.

המשפט הכי עצוב בעולם שאי פעם יצא לי לקרוא לגבי עצמי היה : נולד ללא רוח חיים. אפגר 0.

אצל כל אישה שילדה היא יודעת שאחד הדברים הראשונים שרוצים לשמוע זה אפגר 10. אפשר גם אפגר 9 ואחרי 5 דקות אפגר 10.

אסף שלי נולד כבר מת. אפגר 0.

אני זוכרת שאחרי הלידה עוד הייתי מוצפת בהורמונים זה נשמע מוזר אבל חייכתי הרגשתי הקלה, אפילו באו לבקר אותי ונורא רציתי כבר ללכת הביתה. ואני זוכרת את הרופאה המקסימה קרן שמשכה חוט פה חוט שם כדי שאשתחרר, הייתי שם כמעט שבוע לא יכולתי להישאר דקה.

היינו במעלית אני אריאלי שיבדל"א שהיה מאושר עד לגג וגיא, ואני החזקתי את מכתב השחרור ואמרתי נראה רק שהכל כתוב.
והמשפט הראשון שקראתי היה נולד ללא רוח חיים אפגר 0.
ואז הדמעות התחילו לרדת.אני חושבת שבכיתי בלי הפסקה בערך שנים עשר יום. כלומר התפרצויות הבכי היו בימים הראשונים ארוכות ונמשכו שעות על גבי שעות אבל לאורך שנים עשר הימים הבאים הצרחות הזעקות והיללות הפסיקו. הדמעות לא. דיברתי רגיל עשיתי דברים רגילים אבל הדמעות לא הפסיקו לנזול. הייתי שוכבת במיטה ותוך כמה דקות כל הכרית היתה ספוגה בהן. הראש כבר כאב לי מרוב בכי אבל זה היה כאילו הן ישות בפני עצמן.
חלק מהקושי בלצאת החוצה אפילו לקניות היה בגללן.
אחרי שנים עשר ימים שעברו, קמתי ושמתי לב שאין לי דמעות. העיניים שלי היו במצב קטסטרופלי אדומות דם, בוערות מכאב אבל יבשות. כלומר עד שנזכרתי מה הביא אותי עד הלום ושוב המפל התחיל. אבל לאט לאט נהיו הפסקות בבכי, כמו שנהיו הפסקות במחשבה ובלי לשים לב התפניתי לדברים אחרים. ובהתחלה כל כך נבהלתי שאיך יכול להיות, מה לא חשבתי עליו שעה ? אני האימא הכי איומה בעולם. ואז מישהי הציעה לי תעשי משהו שיסמל. ויהיה איתך וככה לא יהיו לך רגשות אשם.
אז קניתי תכשיט שעשוי משני לבבות שלובים אחד שלי ואחד שלו. וכל פעם שהיה לי רע הייתי מלטפת את הטבעת עד שנרגעתי.
וגם זה עם הזמן התמעט. ואז יכולתי לשים לב לכך שלא שאני לא חושבת עליו. אלא אני חזרתי להיות כלפי חוץ ופנים מישהי שמסוגלת לצחוק מכל הלב להיות משועשעת לכעוס או לריב מבלי להטיח את האבל שלי בפנים של אף אחד רק כדי לזעזע, אבל לנשמה שלי יש אקו.
כמו שללב שלי יש אקו. על כל פעימה שלי יש עוד פעימה חלושה ועל כל מחשבה שלי יש הד עמום שתמיד יאמר אני אימא של אסף. כל אדם שאני מדברת איתו גם אם הוא יודע גם אם לא זה מאחור מלטף אותי ושייך לי. אני אימא של אסף. אני אימא של מלאך. אני אימא שלו. הוא לא חי יותר. אבל הוא שלי.

מישהי יקרה שאלה אותי למה קראתי לבלוג אימא של תינוק פאנטום. הסיבה היא שאני אימא של מישהו שלא קיים. אני דואגת לתינוק שכלום כבר לא מפריע לו וכלום לא יפגע בו. אני חושבת עליו כי אני אימא שלו. וכמו שאני אימא בשר ודם לילד שיבדל"א שנמצא איתי וגדל איתי, אני גם אימא פאנטום לילד פאנטום שחי בזכרון שלי ובנשמה שלי אומנם, אבל אני מסוגלת לכאוב אותו.
בדיוק כמו שכף הרגל יכולה עדיין לכאוב לאדם שכרתו לו אותה. כואב לי שאני לא אופה עוגת יום הולדת עם שני נרות כי אין שנה הבאה. כואב לי שאני לא יכולה לראות אותו אם טוב לו אם הוא בסדר לא משנה היכן הוא נמצא. ושוב ושוב אומר אני לא מתחרטת כי סיכוי לחיות לא היה לו. אבל זה לא מוריד ממשמעות הכאב. או מן העצב.
עברתי הרבה. עשיתי הרבה למען עצמי. ואני מרשה לעצמי היום ומחר ובימים הבאים לבכות ולהתפרק רק לכמה ימים כי מיום ראשון יש לי שוב שנה שלמה של התקדמות הלאה ועשייה למען עצמי ולמען אהוביי.
ואולי שנה הבאה שוב יגיע הצורך להתאבל ואולי לא. אני לא יודעת מעכשיו. אני רק יודעת שעברה כבר שנה. כל כך מהר. למרות שהרגשתי וחשתי כל יום שעבר. ומצד שני  רק לפני שנה. כל כך מעט זמן.
אני עוד לומדת על עצמי ואת עצמי. בימים האחרונים קיבלנו כמה חדשות לא כל כך טובות שגרמו לספינה שוב להטלטל.
אני מקווה שיגיעו ימים שלווים.
חברה שלחה לי שני סיפורים הראשון סיפור קטן וידוע על אגדת הנרות שהולכת כך:

                     ארבעה  נרות .       

ארבעה נרות דלקו לאיטם.
הכול סביב כה שקט, אפשר היה לשמוע לחשם.

אמר הנר הראשון:
"אני השלום" מעטים מדי עושים מעט מדי לקיומי, אני חש שקיצי קרב. ולהבתו דעכה לאיטה עד שנפחה נשמתה....

אמר הנר השני:
"אני אמונה" לדאבוני הרב מסתדרים היום בלעדי. אינני מוצא הצדקה כלשהי שאוסיף לדלוק עד סופי. כשסיים הנר את דבריו רוח קלה כיבתה אותו ולא יסף עוד...

הנר השלישי חיכה בסבלנות לתורו ואמר בצער:
"אני אהבה" אין בי עוד כוח להוסיף ולדלוק. האנושות חדלה להעריך נכונה את חשיבותי. האנשים הפסיקו לאהוב אפילו את הקרובים להם ביותר. מיד לאחר שסיים לומר את דבריו נפח את אורו...

לפתע... נכנס לחדר ילד , הבחין בשלושת הנרות הכבויים. "אתם אמורים לתת מאורכם עד כלותכם". אמר הילד ולא הצליח לעצור את פרץ דמעותיו.

ואז אמר הנר הרביעי:
אל חשש פעוט, כל עוד דולק אני שנינו נצליח לשוב ולהצית את הנרות הכבויים:
"אני "התקווה"

בעיניים בוהקות, לפת הילד בנר התקווה והצית את הנרות הכבויים.
להבת התקווה אסור לה שתכבה לעולם.

והסיפור השני הוא על שבעת פלאי התבל שמספר:

קבוצת תלמידים התבקשה לכתוב רשימה של מה שנחשב בעיניהם כ"שבעת פלאי עולם" העדכניים.היו מספר ויכוחים אך התוצאות שקיבלו את מירב הקולות היו:

1)הפירמידות

2)הטאג´ מאהאל

3)הגראנד קניון

4)תעלת פנמה

5)בניין האמפייר סטייט

6)קתדרלת פיטר הקדוש

7)החומה הסינית

בעוד המורה אוספת את תוצאות הבחינה, היא שמה לב כי תלמידה אחת עדיין לא סיימה לכתוב. היא שאלה את הנערה אם היא נתקלה בבעיה כלשהי הקשורה לרשימה שלה. "כן, קצת" ענתה הנערה "קשה לי להחליט מפני שיש כל כך הרבה..." "בסדר" ענתה המורה" הקריאי לנו את רשימתך וייתכן ונוכל לעזור לך" הנערה היססה מעט ואז החלה לקרוא את הרשימה: "שבעת פלאי עולם לדעתי הם:

1)לראות

2)לשמוע

3)לגעת

4)לטעום

5)להרגיש

6)לצחוק

7)לאהוב" 

-אנחנו בקלות רבה מתרשמים ממעשי ידי אדם ורואים ביצירות האמנות והאכיטקטורה את "פלאי עולם" בזמן שאנחו לוקחים כמובן מאליו את מעשיו של אלוהים. הניסים שנוצרים מדי יום עבורינו נראים לנו "רגילים"-הלוואי ותדע לראות את הנפלא ביומיומי, את היוצא דופן ברגיל, את הניסים שבשגרה, הלוואי ותזכור את הדברים הקטנים שהם באמת נפלאים!

וזה אולי קצת קיטשי אבל נכון. חיים הם נס. להעניק למישהו חיים טובים ובריאים זהו נס.
ללדת ילד זהו הנס הכי גדול. והלוואי אם מרשים לי היום לבקש רק בקשה אחת קטנה מאלוהים.
אני יודעת שלא ריאלי לבקש ממך שאף אחת לא תעבור שוב אובדן. אבל בבקשה תפצה את אלו שאיבדו אם לא בעוד ילד חי  ובריא אז לפחות בקבלה ושלוות נפש.
לפחות זה.