לפני שנה פלוס יומיים סיפרתי בתור "האסון שלי" בפורום אובדן הריון את סיפור הלידה שלי- החלקי אותו אחד המתאר את מה שעבר עלי באותם ימי האישפוז של לפני שנה בין ה 25 ליוני ל 28 ליוני.
הוא היה חלקי גם כי לא יכולתי לפרט את כל מה שעברתי שם לפרטי פרטים ואת כולו רק באמת מעטים יודעים.
הוא גם היה חלקי כי כנראה כבר בפנים ידעתי שזה לא יכול להסתיים ככה כשאני שבר כלי.
היום בדיוק שנה אחרי הוא כבר מלא.
הוא מלא בעשייה שלי לגביי עצמי ולגביי מי שאני.
הוא מלא בתובנות שלי וביכולת שלי להבין שהחיים שלי קיבלו מתנה נפלאה גם אם החוויה היא טראומטית.
זו לא סגירת מעגל. זו דרך שאני עושה, ולמרות שבהתחלה היא היתה אפורה ומדכאת עם הזמן הצטרפו אלי אנשים נפלאים שמלווים אותי וצובעים את הדרך בפסטלים מדהימים.
אבל אף פעם לא הלכתי בה לבד.
האמיצים ביותר הם אלו שליוו אותי בהתחלה, אורלי וא. הנשים שעברו את אותו המקרה ותמכו בי בזמן הקשה של ההמתנה ללידה, הדולות שהעניקו לי את עצמן וזמנן אורנית וסיגל שלי שנכנסה איתי לחדר הלידה והיתה חלק ממני והעניקה לי את כל עצמה ואני עדיין לא מבינה איך אפשר להיות כל כך לא אנוכית כל כך נותנת בכדי לעבור את הלידה הקשה הזו שכבר הכל ידוע מראש ואין שום תקווה שהילד יינצל והיא בכלל לא היתה חייבת להיות שם. היא אחת מן האנשים שנתנו לי השראה להמשיך הלאה, ובהמשך האנשים שפגשתי אלו שהסתכלו במבטים מרחמים ו/או עליוניים ואלו שכשהם הסתכלו עליי הם באמת ראו אותי וכל חיוך כזה מהם נתן לי עוצמה להמשיך ולא לוותר.
החיבוק של גל שמאז היא מבינה אותי כמו שרק מעטים מעטים באמת יכולים והבנות של קבוצת התמיכה שהגיע כמו מעטפת חמה, מגוננת, ההליכה יחד עד לאותה נקודה שהבנתי שאני מסוגלת כבר לעשות בכוחות עצמי את שאר הדרך וניתקתי עצמי מהן עם אהבה ואני מקווה שהן יודעות שזה נבע מהמקום ההוא ולא ממשהו אחר,
שירי שבאה כדי לעזור לי למצוא את האושר שלי והפכה יחד איתי כל פינה ואבן עד שהבנו היכן הוא מסתתר. כל האנשים המדהימים שהדרך הביאה אליי,עוד נשים רבות שהכרתי שנותנות לי השראה להמשיך, והאדם האחרון שיצא לי להכיר וזה אמיר שנתן לי רוגע ויכולת להוקיר תודה על הדברים שקיבלתי.
ומעל להכל היו שם שתי משפחות.
המשפחה השניה שלי מורכבת משלוש נשים ג`ן נית וסיו, האחיות שלי שדאגו להראות לי שאהבה למישהו שאין לך קירבת דם יכולה להיות מדהימה ויפהפיה, הן מלוות אותי כל יום למשך כל היום כבר מעל לחצי שנה. גורמות לי לצחוק עד שהבטן כואבת לי. ברגעים הכי עצובים שלי הן שם כדי לחבק וברגעים הכי מעצבנים שלי הן שם כדי לתת לי נבוט בראש. אבל הן שם. כל הזמן. והן לא מבקשות שום דבר בתמורה. ואני אוהבת אותן כל כך. ומודה להן על שהן באינטואיציה שלהן ידעו להגיע אלי ולקחת אותי אליהן.
והמשפחה הראשונה שלי ההורים שלי האחיות שלי ובעלי הנפלא שבורך בסבלנו אין קץ לאישתו המתוקה והמקסימה (מה חשבתם שאני אכתוב שאני קשה ומעצבנת??
)
והבן שלי שמראה לי כמה נפלא להיות ילד כמה מדהים לגלות את העולם דרך העיניים המשעשעות והנבונות שלו שכל חיבוק שלו מרוממם אותי לגבהים וכל נשיקה שלו ממסיה לי את הלב
האחיות שלי וההורים שלי שמלמדים אותי כל יום מחדש מה המשמעות האמיתית של אהבה וחוזק משפחתיים. שעוזרים לי להגשים את המטרות והיעדים שלי, כמו שלימדו אותי ללכת כמו שלימדו אותי לקרוא ולכתוב כמו שלימדו אותי להבין ולשאול, כמו שלימדו אותי שכשיש לך את הגב של אלו שאוהבים אותך השמים הם באמת הגבול.
ואחרון חביב ויקר שלי, אסף שלי.
שנתן לי משמעות חדשה למי שאני.
שבחר בי כדי להוציא את עצמי מהקיבעון האפרורי שחיכה לי
שראה את העתיד בצורה הרבה יותר ברורה ממני
וידע שאני אצליח לצמוח לא כמישהי חדשה או שונה
אלא כאותה אחת רק מחוזקת שלווה לעיתים יותר לעיתים פחות אבל מלאה בהכרת תודה על ההזדמנות הנהדרת שקיבלתי
כדי להנות את החיים שלי ולמצות מהן את כל מה שרק אוכל.
ממחר מתחילה שנה חדשה. גם אם היא תהיה מחוספסת ולא חלקה כמו שאני מאחלת לה להיות, נראה לי שאני אהנה מכל דקה שלה.
וזהו יקרים שלי סיפור הלידה המלא שלי.
והוא מי שאני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lulinka