אימא של תינוק פאנטום

הבטחתי לו אתמול, שלא משנה מה יקרה אני אחזיק לו את היד ואתמוך בו, בכל בחירה שלו, כמו שהוא אחז ביד שלי כשעשינו את הבדיקה האחרונה, וכמו שהוא חיבק אותי בהחלטות שביצעתי, בדיוק באותה הדרך שהוא נתן לי להשען ולהאחז, כך אני אחבק אותו, ואם הבחירות שלו מובילות למקומות מפחידים זה בסדר, כי אני אהיה שם, ואחיות שלי ואימא שלי, לבד הוא לא יהיה.

 

אם הייתי יכולה הייתי גם בודקת את השטח לפני לוודא שהוא לא ייפגע, אבל אין לי האפשרות הזו. רק יכולתי להבטיח, שנעמוד יחד לצידו, לפני כמה ימים הייתי בפאניקה, כתבתי מתוך חרדה, אבל אין סיבה.

אומרים שהנבואה נתנה לטיפשים, לכן את מה שיהיה אין כרגע טעם לנסות לצייר, אנחנו צריכים לחיות כרגע, את ההווה, אולי ניסע היום לאכול גלידה, אולי נקח את הרכבת עד לגן החיות בשבוע הבא, אולי בשבת נצא אל הפארק סתם לשבת על הדשא, או שנעשה ארוחה משפחתית כמו תמיד.

להבדיל אלפי הבדלות אחרי שסבא שלי מת, היתה תקופה שאכלנו בשקט, אמרתי אתמול לאחותי שלא משנה מה יהיה אני לא רוצה לשמוע את השקט הזה יותר, בטח לא כשכולנו עדיין כאן.

נכון, זה ממאיר, אבל יש לזה שם, פעם למדו אותי שאם אתה מכיר את האויב שלך, אתה גם יכול לנצח אותו, אני מאמינה שיהיה בסדר,

כשבישרתי אתמול לאחיות שלי לפי בקשתו, אז אחותי הקטנה אמרה, שהלוואי והיא היתה יכולה למחוק את המספר שלי מהטלפון, והאמת היא שאני באמת חושבת שאני חייבת לעמוד ישר בשביל כולם, ההורים שלי צריכים להתמודד, עם מכה קשה שתסתיים במוקדם, לטוב או לרע, אבל תסתיים מוקדם זה בטוח, ויש להם חודש וחצי עד שיעברו את הגשר הזה ואני מאמינה שהם יעברו ואני מאמינה שהוא יחלים, ועד אז אני אשמור על האחיות שלי יחד, שאחת תתרכז בחייה שלה בזוגיות היפה שלה, והשניה תתרכז בשירות הצבאי, בחיים הנורמליים עד כמה שאפשר, כי אני מאמינה שזה מה שייתן לאבא שלי כוח להמשיך קדימה בלי דאגות נוספות.

 

פעם דיברתי עם חברה יקרה על משמעות הכאב שאנשים חווים, ואיך שלדעתי אין באמת סקאלה, של מי סובל יותר ומי "מסכן" יותר, (אני שונאת את הגדרת ה"מסכנות" אבל היא מבהירה את כוונתי), כלומר כל חוויה רעה שצברתי באותה התקופה היתה הדבר האיום ביותר שקרה לי, הכאב שאתה חווה, כל אובדן שאתה חווה, אם זה של הורה או אח או ילד או הריון או חבר או אפילו אהבה או אמונה, ולאו דווקא בסדר הזה, כל אובדן כזה מעצב את האישיות שלך ואת התובנות שלך ובמקרה הטוב מנווט אותך אל תוך מסלול שלא בחרת להגיע אליו אבל אתה יכול לבחור איך הוא יראה. מה שאני מנסה להגיד זה שכולנו עוברים אובדנים, ואני לא מאמינה שיש אדם שאפשר להבדיל את האובדן שלו ולהגדירו כקשה יותר או פחות כי הכל תלוי במה שמוכר לו, אבל אני כן חושבת שמה שמאחד את הכל שבסופו של דבר החיים נמשכים אם נרצה בזה או לא, וגם אם אנחנו מגיעים אל מסלול כלשהוא בדרכנו שממש לא רצינו להגיע לשם, אנחנו צריכים להמשיך מאותה נקודה שנזרקנו אליה, עם המבט קדימה, כי המטרה שלנו בסופו של דבר היא לסיים את המסלול ולהגיע אל קו הסיום, בחיוך ולומר ניסיתי ככל יכולתי ועשיתי את המיטב שיכולתי כדי להנות תוך כדי. 

 

האנשים שהכי הייתי רוצה שיקראו את הבלוג, לא קוראים אותו, וזה בסדר, אני יודעת שקשה להם עם זה, קשה להם לחוות את מה שקרה שוב, אני רק מקווה שהם יודעים עד כמה אני אוהבת אותם.

אולי אני אלך עכשיו להתקשר אליהם ולומר להם. כשעוד אפשר.

 

שיגרה היא משהו שאנשים לא יודעים להעריך, יום יום, אותו הדבר, לקום לעבוד או ללמוד, לחזור לראות טלוויזיה או לצאת עם חברים, ללכת לישון לקום בבוקר וכן הלאה, מדי פעם אירוע משפחתי, ארוחת חג, פעם בחצי שנה נוסעים לחו"ל, או לאילת, שגרה לא חייבת להיות מונוטונית, אבל יש בה משהו מרגיע בכל מקרה, אתה יודע מה יקרה מחר, אתה יכול לתכנן את עוד חצי שנה מהיום, לקבוע עם חברים לסוף השבוע, אתה יודע שגם אם עובר עליך יום קשה אתה תנוח בסופו, שיגרה, תמיד מעריכים אותה כשהיא לא קיימת.

היתה לי שיגרה אני חושבת בפעם האחרונה אי שם בתחילת המילניום, לא בציניות, אלא באמת, אני יודעת, אבל לא ידעתי להעריך אותה כמו שצריך, ואני יודעת שיש כאלו שמעדיפים חיים סוערים, אני שבעתי מהם בחיי.

כאילו שזה הדבר האחרון שהיה חסר לי, נפלתי ופרקתי את הרגל ונקעתי אותה וסדקתי אותה ומה שאתם לא רוצים.

האמת שעבר יום שלם עד שהלכתי למיון כדי שיחזירו לי אותה למקום, הרופא הסתכל עלי (והוא היה נראה טוב האמת) ובחצי חיוך אמר לי, שאני מטורפת, שחיכיתי כל כך הרבה זמן ועוד לא נטלתי שום משככי כאבים (מעצלנות נגמרו לי ולא היה לי כוח ללכת לקנות), אז אני מטורפת, נקועה וחבושה, שיושבת וכבר צוחקת לעצמי שאולי השגרה שלי היא שכל הניסים והנפלאות קורים לי. מילא שאני לא יכולה לעזור בעבודה, מילא שאני לא יכולה ללכת ללימודים, הכי כואב לי שאני לא יכולה להשתתף במסיבת הסיום של אריאלי מחר, כי היא בבריכה וצריך ללכת למקום קילומטר, ואבא שלו ילך איתו, בסדר, אבל אני לא אהיה שם. אני יודעת יהיו עוד הרבה, פשוט אצלי אי אפשר לדעת באמת באמת מה יקרה מחר. כי בכל הכנות, אני חיה את הביטוי כל האופציות פתוחות. יותר מדי חיה אותו למען האמת. אז לבקש שיגרה זה שלילי? כלומר

תגידו לי אתם באמת שיגרה זה רע?

 

זה שיר נחמד של החברים של נטאשה, בזמנו לא ידעתי להעריך אותו נכון. תהנו. אלוהים יודע שאני מנסה עדיין להבין איך לזכות בה שוב.