הרבה פעמים בחצי שנה האחרונה קרה שחשבתי על מה היה אם.
בזמנו הרגשתי כאילו נסעתי על רכבת אחת כל החיים שלי והכל היה סבבה.
הכרתי את כולם אהבתי חלק וחלק אהבו אותי השמש היתה בחוץ והכל זרם
ופתאום היתה חריקת בלמים עלה שוטר כזה של רכבות,
ואחז בצווארון שלי וזרק אותי החוצה.
והרכבת המשיכה הלאה.
ובהתחלה בחודש הראשון עוד הסתכלתי לראות אם היא תחזור ברוורס ותבקש ממני סליחה.
כשהפנמתי שלא, חיכיתי לרכבת חדשה.
במקום רכבת הגיע הכלי רכב הזה שיש בסרטים המצויירים, זה שמפעילים אותו עם ידית
שדומה לנדנדה שעולה ויורדת בקול חורק שכזה.
לקח לי יומיים להבין שזה אומנם חשוף לקור ולגשם ולחום ולשמש ושזה יותר קטן ועושה הרבה רעש
ומאוד מאוד לא נוח, אבל זה מהיום כלי התחבורה שלי ועם זה אני אמורה לנסוע קדימה.
ונכון יקח לי זמן להגיע לאן שאני צריכה אבל אני יכולה בכוחות עצמי.
ושלא יבין מישהו מכך שהכל חזר לזרוח בשמים.
לא השמש ולא הכוכבים.
זה היה קשה. הידיים כאבו לי כבר והייתי קרובה מאוד מלעזוב. להפסיק ולהישאר במקום.
אבל כשהסתובבתי להסתכל מעבר לכתף לאמוד את המרחק בחזרה לנקודת ההתחלה הוא עמד שם.
הכבוד העצמי שלי. התקווה שלי. הדרקון שלי.
זה שנזרק יחד איתי מהרכבת.
והאמת הוא די כעס.
גם כי התעלמתי ממנו לגמרי. טוב אם להיות כנה יותר בגלל ששכחתי מקיומו,
וגם כי לא נזכרתי בו.
אולי בעיקר כי לא נזכרתי בו בחזרה.
הוא מסתבר הלך כל הזמן הזה מאחורי ואני כי הייתי יותר מדי שקועה
ברכבת הזו שנעלמה עם העתיד שלי לא שמתי אליו לב.
אז ירדתי מהמריצה הזו והתישבתי לידו.
המחשבה הראשונה שלי היתה שבחיי שהוא ענק. והאמת גם די יפה.
עם עיניים סגולות ואבן תכולה באמצע המצח. אפילו הקשקשים שלו נצצו.
אף פעם לא התבוננתי בו באמת ולא ראיתי כמה הוא מיוחד. אף פעם לא הקדשתי לו מחשבה
ולא הבנתי כמה עוצמה יש בו.
ההבנה הגיעה די מהר, שאם אני רוצה להגיע למשהו אני רק צריכה לרתום אותו לצידי
להשתמש בו, הוא מוכן להושיט לי את עזרתו אם רק אני אוכיח לו שיש לי אומץ לטפס לו על הגב.
אני חושבת שלא לקח לי הרבה מהרגע שהבנתי עד הרגע שהחלטתי לקחת סיכון.
הדבר הראשון שגיליתי אחרי שעלינו למעלה שבאמת לא ידעתי כמה יפה הנוף.
באמת לא הבנתי כמה מזל יש לי שאני בכלל מסוגלת להיות מוקפת בכל הטוב הזה שתמיד היה מסביבי
אבל בגלל שאני כמו כל בן אנוש ממוצעת מעדיפה להתרכז במה שאני רוצה במקום במה שיש לי כבר
כמעט פיספסתי את זה.
אפשר לומר שזה לא שפתאום הפסיק לרדת עלי גשם סוחף או שהשמש כבר לא גורמת לי להישרף נורא,
אבל לפחות עכשיו אני יכולה לבחור לעצור ולנוח ולהמשיך בקצב שלי.
וכמו שכתבתי בהתחלה בחצי שנה הראשונה חשבתי הרבה פעמים מה היה קורה אם.
מה היה קורה אם לא היה לילד מום בלב
מה היה קורה אם לא היו מגלים והייתי יולדת אותו
כמה זמן היה לוקח לו למות ומה היה קורה אם זה היה קורה
ומה אם לא הייתי מקשיבה לרופא הזה או לרופאה הזו
ולאט לאט ה"מה אמים" הפכו להיות
מה אם לא הייתי יורדת אף פעם מהרכבת
מה אם לא הייתי מוצאת את הדרקון שלי
מה אם לא הייתי לומדת להעריך את מי ומה שיש לי
מה אם לא הייתי לומדת להכיר את עצמי כל כך טוב
מה אם הייתי נשארת אותו הדבר כמו מקודם
מה אם לא הייתי מכירה את הנשים והאנשים שהכרתי מאז
ועכשיו כשאני חושבת על זה
אני יכולה לומר לפחות תודה על זה שמצאתי את הדרקון שלי שאומנם יורק אש
כשהוא עצבני ונראה די מרתיע לעין זרה
אבל הוא הכי אמיתי ומשקף אותי בצורה הטובה ביותר
והוא לימד אותי שלא צריך לשאול מה היה קורה אם
אלא מה יקרה הלאה.
וזה בהחלט מה שאני עושה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lulinka