אימא של תינוק פאנטום

אוקי תראו אני הולכת לכתוב כאן משהו כדי לתת נקודה למחשבה זה משהו

שפירסמתי גם בבלוג שלי אז סליחה על הפוסטיות אני מראש

מאחלת צום מועיל למי שצמה וגם מבקשת סליחה אם כל הרעיון

שעומד מאחורי מה שאני כותבת פוגע במישהי זו לא הכוונה זה משהו שאני

אישית עובדת עליו בכיוון שלי עצמי ואני רוצה לחלוק איתכן

כל הרעיון הכללי של תשעה באב הוא שנאת חינם בין אנשים שהובילה לחורבן וכו'.

אני אתן לכולם את הקרדיט שהם כבר יודעים אני מדברת על משהו אחר.

המון זמן אני נלחמתי נגד השנאה שלי כלפי עצמי למדתי

להשתיק אותה זו לא שנאה מהסוג הרגיל נניח כמו שאני

שונאת מקקים:-] או תרד או ללכת לישון אחרי אחת בלילה ולקום בחמש,

או כמו שאני שונאת אנשים שחיים כדי לפגוע ולבצע עוול לאחרים

זו שנאה מהסוג הלא סולח, מהסוג שמשייך לעצמי דברים שלא

באמת עשיתי ולא באמת היתה לי ברירה או יד בדבר האשמות בכישלון

ובבגידה בדברים הכי שייכים לי עברתי הרבה הלקאות, החל

מכישלון בתור אימא כי אפילו חיים לא הצלחתי להעניק ולא

רק לא הצלחתי אלא הפסקתי, בגידה בבן שלי שיבדל"א

שחיכה לאח בבעלי שרצה אישה וקיבל שבר כלי לתקופה לא

מבוטלת ההורים שלי שחטפו ממני קיתונות של בכי וצעקות ומה

 לא והסביבה שלי שחלקם לא הבינו למה ניתקתי איתם

(לא שלא עשיתי נכון רק הדרך שבה עשיתי את זה) וחלקם

שספגו אם רצו או לא רצו ציניות וסרקזם כשניסו לגשש את דרכם אלי.

וידעתי שנסחפתי, ידעתי ולכן הלכתי וניסיתי לאמן את עצמי

לא לקונפורמיסטיות רגילה כי מעולם לא הייתי, אבל

לעצב את מה שחשתי ולתעל את זה לעשייה חיובית וכך נוצר

מצב שבמשך שנה וחצי התקדמתי בלנסות להבין למה אני מרגישה

בכזו עוצמה דברים פשוטים, למה אני מנסה בכוח להכניס מילים

לאנשים לפה ולמה אני בונה תסריטים לא קיימים. והיו לי המון

הזדמנויות השנה לבחון את הנושא לצערי, גם ההפלות גם הסרטן

של אבא שלי שתקף יותר מפעם אחת השנה, גם פרידה נוספת

מאנשים חדשים דווקא שהכרתי ואפילו לא פרידה יפה מהם, אלא בצורה

של חיתוך חד. ואז הגיע ההריון הזה. אני זוכרת את הרגע כי זה

היה מאוד מצחיק שלושה ימים או שבוע לפני כן אמרתי לגל שאני

מרגישה הפעם מוכנה, אחרי כל כך הרבה זמן שזה יגיע ממקום נקי,

רך סולח, ובמקרה הלכתי לקנות קופסת ויטמינים במכבי

וזה היה בשרינק עם בדיקת הריון, ואני עומדת מול המוכרת

ואומרת לה אבל למה אני צריכה את זה? היא אומרת לי בחיוך

אולי את בהריון. אמרתי לה טוב נו אני אקנה את זה אבל

אל תדאגי אני לא:-) בבית חשבתי לעצמי טוב נו אם כבר

קניתי נבדוק לא? והמהירות ששני הפסים הופיעו הריצה

אותי ללוח השנה ורק אז שמתי לב שאני מאחרת...

ואז החל מחול שדים, טוב זה אבסורד לקרוא לזה רק מחול,

זה היה נראה כאילו הגהינום קם מרבצו והחליט לחפש

עבודה חדשה על פני כדור הארץ משהו כזה:-)

רגשות של בלבול רגשות של פחד טהור, זה היה לא מובן,

אבל פשוט פחד טהור חוסר יכולת לתפקד, בכי שנבע מחרדה

חוסר שינה, והכי גרוע? התסריטים האלו שוב שזה לא יצליח ושחבל על

הרגשות המבוזבזים האלו, על הדקירות והבדיקות

הדימום שנלווה לכל השליש הראשון רק הרע

את המצב כל יום הספדתי מחדש, העובדה שהכניסה להריון

חפפה את אותם תאריכים בדיוק גם לא הקלה, הזריקות

האלו שפתאום הייתי צריכה בוקר וערב כל התרופות, האישפוזים,

והלילות האלו שהשינה ממני והלאה, ואז שוב ישבתי מול המחשב,

שוטטתי בינות הפורומים וחיפשתי על מי לפרוק את תיסכולי

וזעמי כי בבקרים היתה לי המשפחה שלי

(האנשים האלו היקרים רק בזכותי הם יהיו

בגן עדן כולם:-] גיהנום עשיתי להם מספיק על פני האדמה)

ונכנסתי לפורומים של הריון ולידה

וצחקתי ברשעות (באמת ברשעות) על כל אותן

שאלות של האם מותר לאכול סלמון או עליתי קילו

בא לי למות נגמרו חיי ונכון שהן שאלות אידיוטיות, אבל

הדבר היחיד שעצר מבעדי לענות להן זו היתה גל. הייתי מראה

לה את הציטוטים הנבחרים (זוכרת?) היא היתה מצחקקת איתי

ונותנת לי הוראה חד משמעית תפסיקי עם זה

(אומנם בעדינות האופיינית לה אבל זה עבד) אל

תכנסי לזה זה אומנם מצחיק אבל זה שלהן לא שלך.

ככל שהתקרב תאריך האובדן וככל שגיל ההריון

עלה הכעס העצמי שלי כירסם בי הנה זה ממשיך אני לא מתחברת

לילד אני כזו מרושעת, גם לגדול שלי שיבדל"א וגם

לשני השמעתי מוזיקה דיברתי ליטפתי שרתי, וכאן דממה.

אף אחד גם לא יודע עליו וזה הכי גרוע, אני לא שמחה בהימצאו.

כל אדם ששיך למערכת הבריאותית פרקתי עליו את תיסכוליי,

את הפחדים שלי שהתפרצו בתור עצבים, צעקות ולפעמים

אני מודה השתמשתי במשפט הילד שלי מת ולכן...רק כדי לראות את הפנים המזועזעות

של הפקידה שחוץ מזה שהיא

בירוקרטית מעצבנת לא באמת עשתה לי עוול D:

ובירוקרטיה מעצבנת אפשר למצוא בכל מקום, אבל

היא לא מכוונת כלפיי אישית.

הטלטלה הראשונה היתה האישפוז האחרון,

שכבה לידי אישה שבדיוק בשנתיים שלי שאיבדתי את הבן שלי

היא איבדה את הבן שלה שנתיים אחרי, פשוט ילדה אותו בשבוע 24

והוא לא שרד, וכל כך שברה אותי העובדה הזו שהתאריך הזה

כל כך לא משמעותי, הרי אני זוכרת אותו וחיה איתו כל השנה,

למה הקמתי כאלו במות לכבוד התאריך עצמו? הרי הנה

עכשיו הוא התאריך שלה, עכשיו זה יום האבל שלה, אני באותו

היום קיבלתי בשורות טובות הסוכר התאזן ואני למחרת בבוקר

חוזרת הביתה, מה יכול להיות יותר טוב?

הטלטלה השניה היתה המפגש איתכן.

ישבתי אומנם היה לי קשה לשבת בשקט כי קשה לי

לסתום במיוחד כשיש קהל יעד:-] אבל ראיתי אתכן

וחשבתי עליכן אחר כך והיה לי כל כך מרתק לראות

איך מעל לקו הדימיון המשותף כל אחת כל כך שונה,

כלומר אני יודעת שכל אישה מבצעת את הבחירה שלה

בלהתמודד אחרת מן הסתם אבל כל אחת מכן כל כך

שונה בצורה המיוחדת לה ולא, מן הסתם אני לא כוס

התה של כולן וזה להיפך אבל זה לא מוריד מהייחוד של המעמד.

הדבר המשותף הגדול ביותר שלכן שפשוט אהבתי או יותר נכון

נפעמתי ממנו... אף אחת מכן לא חשה עצמה מסכנה. זה פשוט

גרם לי לשמוח. נכון שאני לעולם לא איישר קו עם

כל אחת ואחת מכן כי מן הסתם אין שני אנשים זהים,

אבל זה גרם לי באמת לחשוב והרבה על כך שקו הדימיון

הכי משותף הוא לא האובדן כי האובדנים שונים בתכליתם

אלא הבחירה שלכן לרצות להעניק כוח. ועד כדי כך שיכולתן

להתווכח אחת עם השניה וזה היה מקסים בעיניי:-] כי זו היתה

הנורמליות במיטבה. אני יודעת שחלקכן אמרתן שרק עצם

המעמד של להיות יחד עם עוד נשים שעברו אובדן גרם לכן

להרגיש טוב לי זה גרם להרגיש טוב שכל אחת שמרה על האופי שלה,

על השוני שבה ולא חששה, וכמו בכל חברה נורמלית יש את אלו

שמדברות בקול רם יותר ואת אלו שהן מים שקטים שחודרים עמוק:-)

ואתמול היתה הטלטלה השלישית שהיא הביאה אותי לכתוב.

נכנסתי לאחד מפורומי ההריון לא של תפוז וראיתי שירשור

נלהב של כמה ילדים יש לכן כמה תרצו ומה יש לכן בבטן וכו'.

וכולן ענו שם בהתלהבות עצומה ואתמול רתחתי, אמרתי לעצמי

רק לפני כמה ימים אחת החברות שלהן הקרובות עברה אובדן

בשבוע 28 ופירסמה שם על גבי הפורום וכעסתי עליהן, וחשבתי

לענות בעוקצנות ולנטוף דבש מורעל כזה שכולן יפגעו...

אני מתוודה כאן וזה לא קל לי:-] אבל באמת חשבתי לענות ככה.

אבל בחרתי לסגור את המחשב, היום בבוקר קמתי

וזה עוד ליווה אותי (כזו אני חפרנית מקצועית)

ואז חשבתי לעצמי, למה זה רע? למה זה רע כל כך

לכתוב דבר כזה? כי אני איבדתי? ואולי מי שכתבו שם גם

איבדו ילדים ובכל זאת לא איבדו את התקווה ואת

הראיה האופטימית? האם זכותי לבוא לנשים שהרות ויולדות ילדים

בלי לחוש את כאב האובדן, שיחושו אותו יחד איתי? האם אי פעם

רק עצם הידיעה שאישה /חברה איבדה גם לא גרם להן כאב?

כלומר אני לא יודעת אני לא מכירה אותן, אבל אולי הגיע

הזמן שלי לתת להן את האושר הזה שכרוך באי ידיעה?

האם רק בגלל שאני עברתי את זה הן חייבות להזדהות איתי?

הן חייבות להבין?

אני לא מכלילה, מן הסתם יש אנשים שרגישים

כמו תולעת ומגיע להם לקבל ממני מנה מדי פעם

אבל החלטתי לא לכעוס יותר על שאלות כאלו,

אלא לחייך החלטתי שזה משול בעיניי למישהו שמתלהב

מביצועים על מהירות מכונית בכביש בקול רם כשאין לו

מושג אם האדם שלידו איבד אדם קרוב בתאונת דרכים קטלנית.

ממישהו שמתלהב מסרט כמו ואלס עם באשיר ולא יודע

עם בת שיחו איבדה את בעלה /אחיה/ אביה במלחמה

הן לא אמורות לחשב כל צעד רק בגלל שאני עברתי אובדן.

הן יכולות להמשיך לחיות את חייהן.

אני הולכת לומר משהו שירגיז המון אנשים אבל זה

משהו שהרבה זמן אני חוככת איך לומר אותו.

אני אומר מראש הוא לא מכליל, הוא לא מראה על

רגשות של נשים אחרות או על אובדנים של אחרות

רק על שלי ועל שלי בלבד

לא של אף אדם אחר בעולם הזה.

אתמול דיברתי עם חברה שעברה הפלה וגם איבדה את

אימא שלה מסרטן

ובכל זאת המשיכה ותוך כדי ילדה עוד בן מתוק שיבדל"א

והיא אמרה משפט שגרם לי לחשוב לעומק

ומה שמצחיק שהיא עוד אמרה לי שהיא מעריכה אותי....איזו אירוניה

הרי בסופו של דבר היא הרבה יותר ממה שהצלחתי בעצמי,

כי היא עשתה את זה

בלי טררם גדול ופשוט תוך כדי המשכיות

היא אמרה לי שהיא פגשה אישה בבית החולים לאחר

לידה בנה  ששאלה אותה אם ההורים שלה גרים אליה קרוב.

והיא ענתה לה אימא שלי נפטרה. יש לי רק אבא

אז האישה אמרה לה אוקי, אבל זה לא שאין לך אימא,

יש לך את רק לא רואה אותה.

אני מסרבת לומר מעכשיו שעברתי אובדן.

לא עברתי אובדן

נכנסתי להריון עם ילד, שנשמתו היתה אדירה מדי,

וגופו לא יכול היה להכיל אותו

הפסקתי את ההריון הזה אבל הקשר ביני ליבנו לא ייפסק.

ולכן לא איבדתי אותו.

אני רק לא רואה אותו זה הכל. זה לא אומר שהוא לא כאן.

ובגלל שהוא תמיד איתי, אין לי בעצם סיבה לכעוס על

אנשים שלא יודעים את זה.

ואין לי סיבה לכעוס על עצמי יותר,

והדבר הראשון שעשיתי היה להרים טלפון לשתי חברות

שלי קרובות ולספר להן:-] על ההריון ובכלל

ואחרי שהן סיימו לצחוק ולומר שזה כל כך מתאים לי הן

היו הרבה יותר הגיוניות ממה שתסרטתי לעצמי.

והן אמרו לי אוקי נשמח אחרי שהוא יוולד עכשיו אנחנו דואגות לך.

משהו בסגנון.

וזה גרם לי באמת להרגיש כאילו ירדה לי אבן גדולה מהלב.

אני בכך שהשלמתי גם עם ההריון הנוכחי,

לא בגדתי שוב בזכרו של אף אחד

לא המעטתי בחשיבות של אף ילד שלי

ולא עשיתי שום דבר רע.

מה שיהיה יהיה כמובן אבל הגיע הזמן להפסיק

להיכנס בכל העולם כדי לפגוע בחזרה.

אף אחד לא פגע בי. אף אחד.

גם האנשים שפגשתי במשך הדרך הארוכה הזו של

השנתיים האחרונות, גם אם נפרדנו בצורה צורמת

זה לא היה קשור אליהם, אלא אליי

אני אגב באמת לא מתחרטת על זה כי אלו דברים

שהיו אמורים להסתיים ככה

זה חלק מהצורה שבה אני לומדת.

ברור שאני מצטערת אם הם נפגעו ממני אבל אני

לא משנה את מה שהיה כי הוא חשוב לי להמשך.

קיבלתי זכות לראות חלק ביצירה האלוהית שלא אמורה

להיות לי מובנת.

ואני לא מדברת על הבן הבכור שלי שיבדל"א, אלא על

הבן השני שלי.

זכיתי לראות איך נשמה עוזבת גוף, איך היא

אינה זקוקה לו כדי להתקיים

זו היתה הזכות שלי. זה היה מפחיד כל כך,

מרעיש עולמות, וגרם לטלטלה עזה בנפשי.

להבין שהילד שלי אינו זקוק לי באמת, הוא נעזר בי ובעצם

על ידי כך כן בסופו של דבר הגשמתי את הייעוד שלי לגביו

וזה לא היה אובדן. זה היה רווח, שנועד לגרום לי להבין

עד כמה כל דבר שאני מקבלת הוא לא מובן מאליו

הוא נדיר ביופיו ואני צריכה להתענג עליו עד השניה האחרונה שלי.

ואני מקווה שאני אוכל ליישם את זה.

 אני מקווה באמת בכל ליבי שאני אוכל:-)

(ואם זה לא יהיה מייד אני מצטערת זה לוקח זמן ובכל זאת לעולם

לא אהיה מושלמת כי אני רק בן אדם אבל אני מבטיחה להשתדל יותר)