הסבלנות שלי זה משהו שהולך ובא
יש רגעים שאני רק רוצה שזה ייגמר
שאלד אותו כבר
להחזיק אותו להריח אותו לנשק ולחבק אותו
ויש רגעים שאני אומרת לעצמי רגע
הוא לא גדל כמו שצריך
הוא זקוק לעוד זמן לא למהר
צריך לתת לו צ'אנס לגדול
ועל מה מדובר?
על עוד שלושה שבועות גג
אז טבלת יאוש אני לא עושה מן הסתם
ובכלל החלטתי כבר שיהיה מה שיהיה ככל שאוכל למשוך נמשוך
ממילא לא יתנו לי לעבור את שבוע 38
זה פשוט חוסר הסבלנות של הימים האחרונים
רק לסיים כבר את ההריון הארוך הזה בצורה טובה
זה מה שאני רוצה
אם לפני שנתיים היו אומרים לי שאני אשנא להיות בהריון לא הייתי מאמינה
כל כך אהבתי כל שניה בהריון הראשון שלי
כל הנאיביות והתמימות הזו
שנאתי עכשיו זו המילה שנאתי להיות בהריון
ולא בגלל מה שהוא עשה לגוף שלי
לא בגלל כל הזריקות לא בגלל כל הבעיות לא
שנאתי כי פחדתי כי לא יכולתי להנות ולהשתחרר
כי כל פעם חיכיתי לרופא שיאמר לי שצר לו
נכון שברגע שעברתי את השבוע הקריטי זה ירד
אבל החוויה לא היתה טובה אלא רק בראיה מפוכחת וקרה
יש לי תפקיד אינקובטורי וזהו
אומר את האמת עדיין אני לא מתרגשת באמת בUS ומתישים אותי כל הרופאים
עם כל אחד והדרך שלו טובים ככל שיהיו כל אחד מושך לכיוון אחר משגעים אותי
היום לראשונה אחרי זמן כל כך רב קניתי מוצץ.
מוצץ קטן כזה עם ציור של פיל חמוד
ובקבוק עוד יותר קטן שישמש אותי לשאיבות
ולקח לי ים זמן להושיט את היד ולקחת לשים בחיקי וללכת לקופה
ובדרך כמעט שמונה פעמים החזרתי את זה
ובדרך בקופה שמתי לב שיש משחה לתינוקות במבצע באריזות קטנטנות
והגעתי הביתה ועשיתי סטריליזציה, ושמתי בתיק של חדר הלידה.
ולקח לי עוד חצי שעה לעשות את זה.
רק את הפעולה הפשוטה של לקחת ולשים בתיק.
אני מצולקת. אני יודעת את זה.
וזה מסוג הצלקות שאתה חי איתן, שביום יום לא רואים
כמו רגל תותבת שעד שאותו בעל רגל לא יאמר לך לא תדע
זה משהו שמלווה אותי.
גורם לחוסר חדווה לאי יכולת להתענג
והסובבים נקרעים לשניים
אלו שלא מבינים מה הבעיה ולמה לא עברתי הלאה כי יאללה נמאס להם
(כמובן שלהם)
ואלו שמרוב אמפטיה חושבים שאני בדיכאון כל כך רב עד שגם אם בא לי איזה יום להישבר ולבכות ולהתעצבן
ישר הם מציעים לי את שלל דעותיהם מאי יכולת לעבד בעצם את האובדן ולכן
כדאי שאסור לבית המרקחת הקרוב וארכוש את מדף הפסיכוזה
ועד לתנסי לדבר על זה.
כאילו וגם את הפריביליגיה למלנכוליה חד רגעית חד פעמית איבדתי
וכשלמחרת אני בסדר זה לא בגלל שוואלה אני בסדר וקורה שאנשים מרגישים דאון
אלא כי אני עם אישיות בי פולארית או משהו נחמד כזה
אין אצלי בחיים יותר גווני אפור
רק שחור לבן כשזה נוגע לזה
ואין גם שחור לבן שלי אלא של הסביבה.
והאמת אני כבר לא יודעת מה יותר נמאס לי
והצלקות כדרכן של צלקות
כל מי שיש לו יודע על מה אני מדברת
צלקות הן דבר שכואב גם אחרי שנים
גם כשהן בצבע דהוי וכסוף ובקושי נראה
הן כואבות
כשחם כשקר כשיש חילופי עונות
וזה עדיין טרי יחסית מבחינת מרחק השנים
וכן אני שמה לב לזה כי החלטתי לא לברוח משום דבר
לא כי אני לא מסוגלת להתמודד
אני יודעת שאני עושה הכל כדי להתמודד אז
בבקשה....בלי ניתוחי אופי בשקל תשעים מכל אחד שלמד פסיכולוגיה
זה קצת מתסכל.
עוד מעט
עוד קצת
הוא יוולד לי
ואני אתחיל במסכת אחרת של דילמות והתלבטויות
אבל בגלל שהוא לא מגיע לכאן כדי למחוק וכדי לתקן ולא מגיע
על חשבון מישהו אחר אלא הוא עומד בפני עצמו
אני לא אפסיק לעולם לנסות להבין את עצמי בהקשר של האובדן
ולא בקטע אובססיבי זה לא אובססיה
זו למידה
הרי השוואות אני עושה על בסיס יומי
יש דברים שכמו שכתבתי לפני שנה
תמיד ילוו אותי
טוב
עוד מעט
עוד קצת
ואני אהיה אחרי
אימא לשלושה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lulinka