אימא של תינוק פאנטום

איקרוס ודדלוס

דדלוס היה בנאי עילאי בקרב בני האדם ולאחר שעמד במבחן של אחד המלכים, להשחיל חוט דרך קונכייה בלי לשבור אותה, כלא אותו ואת בנו המלך בצינוק.

לאחר מחשבה בנה דדלוס לו ולבנו כנפיים מנוצות ושעווה, על מנת שיוכלו לברוח מהכלא.

לפני יציאתם הזהיר דדלוס את בנו שלא יעוף גבוה מדי שכן השמש תמיס את השעווה והוא יפול אל מותו וכן שלא יעוף נמוך מדי כדי שהרוח לא תתלוש את נוצותיו.

וכך יצאו השניים לדרך. איקרוס, שנהנה כל כך מתחושת התעופה, שכח את אזהרת אביו עף גבוה יותר ויותר עד שהשמש המיסה את השעווה ונוצותיו נפלו.

דדלוס בראותו את בנו מתחיל ליפול אל הים ניסה לתפוס אותו בדרכו אך הוא טס קרוב מדי לפני הים והרוח העיפה את הנוצות הדבוקות אל גופו והוא מת יחד עם בנו.

איקרוס הוא כמובן אילן ז"ל ודדלוס הוא בנו אסף ז"ל

והלב נכמר מרוב כאב

אומנם אבל למה אנחנו כולם מתייחסים לכך כיום אבל לאומי?

למה כשבחודש שעבר נהרג חייל בפעילות צבאית לא לקחנו את זה מעבר להשתתפות בצער המשפחה?

מה כל הגיוס הלאומי הזה? מה פשר הדלקת נרות הנשמה משל היה אישיות רמת מעלה?

האם באמת הדם שלו היה כחול יותר משל חפ"שים אחרים?

קראתי המון טוקבקיסטים לכאן ולכאן.

כל טוקבקיסט שהעז לשאול על מה העליהום התקשורתי זכה למחמאות שונות ומשונות

חלקן בצדק כי יש מקום להביע ואם מבקשים שתכתוב השתתפות בצער ולא בא לך פשוט אל תעשה את זה

חלקם העלו טענות נכונות.

הרי זה לא המקרה הראשון של אישה אלמנת צה"ל שהופכת לאם שכולה.

לפעמים הדברים האלו קרו תוך כדי מלחמה אחת. אבא ובן שנהרגו

דוד ואחיין שנקרא על שמו

סבא דוד ונכד שנהרגו במלחמות (הרי לצערנו אנחנו כבר הדור המי יודע כמה אז מן הסתם שצירופי מקרים כאלו יקרו)

קחו את הנטייה הטבעית לילדים שגודלים על סיפורי קרב וגבורה

ודשו בכך אתמול והיום כל כך הרבה, הרצון להוכיח שהם יצליחו במקום

בו ההשראה שלהם איבדה את חייה.

אבל מה הקשר אלינו?

ממתי פותחים ספרי הספדים לטייס קרב שנהרג אפילו לא במלחמה?

בואו נאמר יותר מכך

הוא רק סיים את הקורס, למה בפורומים השונים אנשים מתוודים שמיררו בבכי

הרי לא כולנו באמת תופסים על הגל של הצומי התקשורתי

בואו נצא מנקודת הנחה שבאמת זועזענו קשות

אני חושבת שזה בגלל שסיפורים כאלו כמו של אסף ז"ל תמיד נותנים לנו תקווה

הבן שממשיך את מסורת אביו והופך לחייל מצטיין (ובצדק הגיע לו קראו את ההספדים שכתבו חבריו לקורס)

דמיינו בעיני רוחנו אותו ממשיך דרכו של אביו, יפה תואר וחזק

הצבר הישראלי שככה כולנו רוצים בסתר לבנו להיות

ולא העמך שאולי אנחנו באמת מייצגים, זה שמקלל הרבה מתלונן על כל דבר אפשרי ונתקל בבירוקרטיה על גבי בירוקרטיה

ששוחקת את חייו עד דוק אתם יודעים אלו שנטחנים כאן

הסיפור שלו נתן לכולנו גאווה לאומית בגלל שהוא ייצג את כל הטוב שבנו

והאובדן שאנחנו מרגישים הוא גם קולקטיבי לא כי הוא נועד להמעיט בערכו של כל חייל שנהרג או כל משפחה שכולה

אלא בגלל שככה מרגישה תקווה שנגדעת בטרם עת

הכאב הזה של חלומות מנופצים של פצעים פתוחים ככה זה מרגיש

כואב.

אני כן מאמינה לכל אלו שבוכים ואני מאמינה שאלו לא דמעות תנין

ולא בגלל שהוא היה יותר מכל חייל אחר.

אני חושבת שלהיפך אילן ואסף ז"ל שניהם היו מתנגדים לכך שיבדילו את האבל עליהם מעל כל חייל אחר שנהרג

אני בטוחה שהם לא היו רוצים שיעצימו את האבל עליהם על חשבון משפחות אחרות

אבל זה לא בידיים שלהם

כי ניכסנו אותם לעצמנו כמשפחה הלאומית המייצגת את הצבריות שלנו

עוד לפני המוות של אילן.

עוד מהזמנים שהוא ניסה לעוף מעל לשמש וכשהבן שלו שרצה ללכת בדרכיו אכן הלך בדרכיו עד הסוף

אתה מבין שאגדות יפות על מלכים ובני מלכים שחיים לעד יש רק במיתולוגיה או אצל האחים גרים

המציאות היא אירונית שבורה ושחוקה בדיוק כמונו.

וזה מה שכל כך כואב.

משתתפת בצער המשפחה

מי יתן ולא ידעו יותר צער.

מי יתן וכולנו נדע ימים טובים של הודעות שמחה ולא של בשורות איוב.

יהי זכרם ברוך.