לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אימא של תינוק פאנטום

אני לולי. אימא של אריאלי ושל נועם שיבדלו לחיים ארוכים. אני גם אימא של אסף. שיגדל רק בלב שלי. אני כאן כדי לספר איך לומדים להתמודד עם העולם הפנימי והחיצוני כשמאבדים את התמימות באמצע ההריון ואיך החיים נראים מפרספקטיבה שונה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2010    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

לאחוז ולאבד 25-28/06/2007 – 25-28/06/201 - אסף שלי



שלוש שנים עברו
אני עדיין עצובה
שנה שלמה לא בכיתי בגללו והנה הן כאן שוב הדמעות
כבר חשבתי שלא יגיעו אבל הן לא מאכזבות
ואני תוהה עם עצמי למה אני עצובה?
הרי אני כבר תקופות שאינני הוזה בו מדמיינת איך היה אמור להיות,
חודשים על גבי חודשים כשאני חושבת עליו זו היא רק אוושה חולפת של הד קלוש
של זיכרון שמתיישן
כבר לא עצוב לי כל רגע שמדברים עליו, או שלא מזכירים אותו, להיפך הפרטיות שלו אצלי בלב נהייתה למצב נוח בהרבה
אני כמעט ולא מזכירה אותו וכשאני כן זה נעשה בכזה יובש שלעיתים אנשים נרתעים במבוכה כי אינם יודעים איך להגיב על אי הפגנת הרגשות שלי.
יש אמביוולנטיות כלפי איך שאני מציגה אותו כבן שלי לכל דבר לבין איך שאני מוסרת פרטים על אי היותו כאילו וזה דומה לקניית חלב במכולת
זה כבר לא עוקץ כל פעם שאני מדברת עליו
עד שאני מדברת עליו
אולי זה מה שכל כך עצוב לי, כשאני רואה שאני מסוגלת בלעדיו אבל אני עוד לא רוצה
כי אם אני מסוגלת בלעדיו אצל מי הוא יהיה?
מי יחשוב עליו חוץ ממני?
אבא שלו כבר הרים ידיים מלנסות להבין מה אני רוצה ולמה אני מגיבה כלפי כל מיני דברים כך
אפשר לומר ששנים לא השתמשתי בו כדי לעקוץ ולפגוע אני מעדיפה אפילו לחייך כשאנשים שאינם מבינים דבר מספרים לי עד כמה ברת מזל אני שהוא לא חי.
דברים שכאלו שבעבר היו חורטים על לבי ומשאירים פצעים זבי דם היום כבר לא מטרידים אותי כלל
וזה כל כך עצוב לי.
כן הגעגוע כל כך קשה. זה כן. כשכבר אני מגיעה עם עצמי להסכמה שהגיע הזמן לחשוב עליו
ואני מעלה את הזיכרונות בראשי אני עוד נשנקת
עוד זוכרת את הבעיטות שלו את הבדיקות הנוראיות האלו שאמרו לי שהילדון שאצלי יולד למוות בכל מקרה לא חשוב מה אחליט
זוכרת את הלידה המעצימה היפהפה שלו לידה טבעית חזקה בלי שום אפידורל רק כדי שארגיש אותו ואז מיד אחר כך המרירות שנובעת מהפחדנות שלי שנתתי שייקחו אותו מיד ממני
שלא אחזתי בו וחיבקתי אותו ונשקתי לו כמו שהבטחתי
כל כך פחדתי שהוא דומה לאח שלו כל כך פחדתי שהמראה שלו ירדוף אותי צפוד כולו אחרי ארבעה ימי מוות בבטן שלי
אני לא חושבת שהייתי נוהגת אחרת אבל עדיין אני לא שלמה ולעולם לא אהיה שלמה עם כך
אני מעלה במוחי את התמונה של שנייה אחרי הלידה כשלא נשמע שום קול בכי
חוץ משל אימא שלי שמיררה בפינת החדר ולא יכלה להפסיק עד שהמיילדת ביקשה שתצא החוצה
כדי להקל עליי מה שמוזר שאין לי נקודת אחיזה כי שני אחיו שיבדלו לחיים ארוכים נולדו בניתוחים בהרדמה מלאה וגם אותם להבדיל לא שמעתי בוכים ועדיין רק הבכי שלו הוא זה שחסר לי
זכורה לי החזרה הביתה כשפתחתי את המכתב בו היה כתוב אפגר 0
המכתב הזה הוא הדבר האיום ביותר שיצא לי לקרוא כי הוא בבת אחת החזיר אותי לאדמה מהאופוריה של הלידה
ובבת אחת התחלתי לבכות והתחיל האבל העצום ההוא שליווה אותי כל כך הרבה זמן
מעציבה אותי הידיעה שאני בסדר עם מה שקרה
משפטים כמו איך הזמן טס מכאיבים לי אבל מצד שני לא חודרים פנימה
כמו כאב של מכה מפינה של שולחן משהו שטחי וחולף
אני עדיין מסוגלת לכעוס מסיפורים של אחרות
אבל פחות רצה להשמיע את שלי
הוא לא הפסיק להיות איתי הוא זה ששמר לי על נועם כשהייתי קרובה לאבד אותו
אפילו לרופאים אז לא היו הסברים רק שמישהו שומר עליו
הוא תמיד איתי כאילו מחכה בצד לרגעים שאצטרך אותו אבל כבר קורה שאני שוכחת לפנות קודם אליו וזה מבהיל אותי
את הקבר שלו לא הנצחתי מעולם הוא לא ייצג עבורי כלום
חשבתי שמספיק שהוא עבורי חי בתוכי ליבו יפעם יחד עם שלי
אבל הפעימה שלו נחלשת
כאילו ואומרת אני מבקש שתמשיכי הלאה
אבל איך?
איך אוותר עליה? איך לשחרר? את זה עוד לא גיליתי
אני מבוהלת וזו האמת
אני מבוהלת מהיום שאוכל לומר זה היה בעברי וזה איננו עוד
או יותר נכון זה שם אבל אין צורך לאוורר אותו יותר
זה הגדיר אותי כל כך הרבה זמן עד שאני לא יודעת מה אני אמורה לעשות ללא ההגדרה הזו?
איך להפוך לאחת מאותן נשים ששמות בצד מבלי לגעת ועושות זאת בכזו גבורה בעיני
להדחיק מעולם לא הדחקתי להיפך חפרתי והפכתי שוב ושוב עד שעניתי לעצמי את התשובות שרציתי לשמוע אותי אומרת
אלו שהוכיחו לי שאני מסוגלת לכל דבר
לכל דבר חוץ מלשחרר לחלוטין.
אני בודקת שוב את שני הילדים שלי שאיתי אם הם נושמים
כמו בכל לילה שלוש ארבע פעמים בלילה
האמת שזה רק תירוץ להביט בהם שוב ושוב
להגניב עוד נשיקה עוד ליטוף
אפילו שאחד מהם כבר יותר ממחצית גובהי
והאחר כל כך שובב שאין לי רגע דל איתו תודה לאל
אני עצובה כי הוא יכול היה להשתלב בין שניהם באין מפריע
ברווח העצום הזה שאיש לא יוכל לעולם למלא
ואולי כי אני יודעת שככל שהם יגדלו הפער הזה ייעלם אם ארצה או לא ארצה
וכשיהיו גדולים שני הילדים האלו כבר לא יחסר שום דבר בינם לבין עצמם
ובסופו של דבר הוא יישאר בתוך תיבת הזיכרונות שלי המתוקים והיקרים ביותר ורק שם
כי בסופו של דבר אנחנו נוצרים רק את אלו הטובים ביותר ואת הרעים אנחנו שוכחים.
יש עוד כל כך הרבה שאני רוצה לומר אבל שאין צורך לומר אותם
דברים שברורים לכולם ורק לי כנראה שלא
אני אמשיך לחייך באמת כי אני מחייכת באמת מכל הלב ומסוגלת גם לצחוק בשחרור
בלי מחשבות של מצפון דוקר הוא כבר שנים לא מציק לי המצפון שלי
אני אמשיך ליהנות ממה שיש לי ולאהוב ולהילחם על מה שאני אוהבת
אבל לשחרר אני עוד לא מוכנה אפילו לא קצת
ואולי בדיוק ככה אני צריכה להמשיך
לפחות עד שנה הבאה וכזו תגיע נתמודד איתה אז

שלוש שנים מאז שנפטר בבוקר יום שני ומאז שנולד בליל יום חמישי
אברך אותו בספר הזיכרונות של שנינו

אסף שלי
מה אכתוב לך זאת לא אדע
שיר סיפור או אגדה
רק אכתוב ארבע מילים
אימא אוהבת אותך לעולמים

25-28/06/2007 – 25-28/06/201
נכתב על ידי lulinka , 27/6/2010 02:40   בקטגוריות אהבת אם, אובדן, אובדן הריון, אימהות, אמא, הורות, התמודדות, חיים, ילד פאנטום, כאבים בלב, לידה, צמיחה אישית, קבלה עצמית, שכול  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלדה על איקרוס ודדלוס


הבלדה על איקרוס ודדלוס
להקת חיל האויר
מילים: קובי לוריא
לחן: מירון מינסטר

זה סיפור על איקרוס ודדלוס
שישבו בכלא
אבודים על אי בודד
אך ראה זה פלא
דדלוס שח לבנו הקט
בוא נבנה כנפיים
בוא נברח לאט לאט
דרך השמיים
גם נהיה משוחררים לנפשנו שנינו
וגם כל האנשים יספרו עלינו

יאסו יאסו איך הם טסו
לאחור לא נסו
מדרכם לא פסו
יאסו איך הם טסו

איקרוס ודדלוס הלכו לים
לחפש נוצות
האב היה מדביק אותן
הבן נותן עצות
דדלוס עבד עם שעווה
התקדם יפה
ואיקרוס - נשמה טובה
היה עושה קפה
דדלוס אמר ממש לפני
שעלו ברוח
טוס קרוב שמור על מבנה
זה הכי בטוח

יאסו יאסו איך הם טסו...

רכס, עמק, גיא והר
הם גמאו מאמש
איקרוס קצת לא נזהר
התקרב לשמש
חם, נמסה השעווה
נוצות הלכו פייפנוס
ואיקרוס צנח ישר אל האוקיאנוס
בין הברבוניאסים
הוא חי באולימפוס
ושרים הלוקוסים
איך הפך למיתוס

יאסו יאסו איך הם טסו...
אני מדי פעם יוצאת מחוץ לתחום הבלוג הזה.
לפעמים אני עושה את זה בבלוגים האחרים שלי גם.
אני לא יכולה שלא להעלות את מחשבותיי כי הן שם.
 
אני יודעת שמיהרו להאשים את אדיפוס בכל הסיפור של אסף ואילן רמון זכרונם לברכה.
אבל המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היתה דווקא על דדלוס ואיקרוס
אומנם בהיפוך תפקידים מריר שכזה ותודה לאתר ממלכות עתיקות על התקציר:
 
הסיפור הוא בערך כזה

איקרוס ודדלוס

דדלוס היה בנאי עילאי בקרב בני האדם ולאחר שעמד במבחן של אחד המלכים, להשחיל חוט דרך קונכייה בלי לשבור אותה, כלא אותו ואת בנו המלך בצינוק.

לאחר מחשבה בנה דדלוס לו ולבנו כנפיים מנוצות ושעווה, על מנת שיוכלו לברוח מהכלא.

לפני יציאתם הזהיר דדלוס את בנו שלא יעוף גבוה מדי שכן השמש תמיס את השעווה והוא יפול אל מותו וכן שלא יעוף נמוך מדי כדי שהרוח לא תתלוש את נוצותיו.

וכך יצאו השניים לדרך. איקרוס, שנהנה כל כך מתחושת התעופה, שכח את אזהרת אביו עף גבוה יותר ויותר עד שהשמש המיסה את השעווה ונוצותיו נפלו.

דדלוס בראותו את בנו מתחיל ליפול אל הים ניסה לתפוס אותו בדרכו אך הוא טס קרוב מדי לפני הים והרוח העיפה את הנוצות הדבוקות אל גופו והוא מת יחד עם בנו.

 

איקרוס הוא כמובן אילן ז"ל ודדלוס הוא בנו אסף ז"ל

והלב נכמר מרוב כאב

אומנם אבל למה אנחנו כולם מתייחסים לכך כיום אבל לאומי?

למה כשבחודש שעבר נהרג חייל בפעילות צבאית לא לקחנו את זה מעבר להשתתפות בצער המשפחה?

מה כל הגיוס הלאומי הזה? מה פשר הדלקת נרות הנשמה משל היה אישיות רמת מעלה?

האם באמת הדם שלו היה כחול יותר משל חפ"שים אחרים?

קראתי המון טוקבקיסטים לכאן ולכאן.

כל טוקבקיסט שהעז לשאול על מה העליהום התקשורתי זכה למחמאות שונות ומשונות

חלקן בצדק כי יש מקום להביע ואם מבקשים שתכתוב השתתפות בצער ולא בא לך פשוט אל תעשה את זה

חלקם העלו טענות נכונות.

 

הרי זה לא המקרה הראשון של אישה אלמנת צה"ל שהופכת לאם שכולה.

לפעמים הדברים האלו קרו תוך כדי מלחמה אחת. אבא ובן שנהרגו

דוד ואחיין שנקרא על שמו

סבא דוד ונכד שנהרגו במלחמות (הרי לצערנו אנחנו כבר הדור המי יודע כמה אז מן הסתם שצירופי מקרים כאלו יקרו)

קחו את הנטייה הטבעית לילדים שגודלים על סיפורי קרב וגבורה

ודשו בכך אתמול והיום כל כך הרבה, הרצון להוכיח שהם יצליחו במקום

בו ההשראה שלהם איבדה את חייה.

 

אבל מה הקשר אלינו?

ממתי פותחים ספרי הספדים לטייס קרב שנהרג אפילו לא במלחמה?

בואו נאמר יותר מכך

הוא רק סיים את הקורס, למה בפורומים השונים אנשים מתוודים שמיררו בבכי

הרי לא כולנו באמת תופסים על הגל של הצומי התקשורתי

בואו נצא מנקודת הנחה שבאמת זועזענו קשות

 

אני חושבת שזה בגלל שסיפורים כאלו כמו של אסף ז"ל תמיד נותנים לנו תקווה

הבן שממשיך את מסורת אביו והופך לחייל מצטיין (ובצדק הגיע לו קראו את ההספדים שכתבו חבריו לקורס)

דמיינו בעיני רוחנו אותו ממשיך דרכו של אביו, יפה תואר וחזק

הצבר הישראלי שככה כולנו רוצים בסתר לבנו להיות

ולא העמך שאולי אנחנו באמת מייצגים, זה שמקלל הרבה מתלונן על כל דבר אפשרי ונתקל בבירוקרטיה על גבי בירוקרטיה

ששוחקת את חייו עד דוק אתם יודעים אלו שנטחנים כאן

הסיפור שלו נתן לכולנו גאווה לאומית בגלל שהוא ייצג את כל הטוב שבנו

והאובדן שאנחנו מרגישים הוא גם קולקטיבי לא כי הוא נועד להמעיט בערכו של כל חייל שנהרג או כל משפחה שכולה

אלא בגלל שככה מרגישה תקווה שנגדעת בטרם עת

 

הכאב הזה של חלומות מנופצים של פצעים פתוחים ככה זה מרגיש

כואב.

 

אני כן מאמינה לכל אלו שבוכים ואני מאמינה שאלו לא דמעות תנין

ולא בגלל שהוא היה יותר מכל חייל אחר.

אני חושבת שלהיפך אילן ואסף ז"ל שניהם היו מתנגדים לכך שיבדילו את האבל עליהם מעל כל חייל אחר שנהרג

אני בטוחה שהם לא היו רוצים שיעצימו את האבל עליהם על חשבון משפחות אחרות

אבל זה לא בידיים שלהם

כי ניכסנו אותם לעצמנו כמשפחה הלאומית המייצגת את הצבריות שלנו

עוד לפני המוות של אילן.

עוד מהזמנים שהוא ניסה לעוף מעל לשמש וכשהבן שלו שרצה ללכת בדרכיו אכן הלך בדרכיו עד הסוף

אתה מבין שאגדות יפות על מלכים ובני מלכים שחיים לעד יש רק במיתולוגיה או אצל האחים גרים

המציאות היא אירונית שבורה ושחוקה בדיוק כמונו.

 

וזה מה שכל כך כואב.

 

משתתפת בצער המשפחה

מי יתן ולא ידעו יותר צער.

מי יתן וכולנו נדע ימים טובים של הודעות שמחה ולא של בשורות איוב.

 

יהי זכרם ברוך.

 

נכתב על ידי lulinka , 14/9/2009 11:37   בקטגוריות אסף רמון, אילן רמון, דדלוס ואיקרוס, אובדן, שכול  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Avatarכינוי:  lulinka

מין: נקבה

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , פילוסופיית חיים , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לlulinka אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על lulinka ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)