אני כבר הרבה זמן חושבת איך לכתוב את זה
אני מצטערת על האורך אך זה משהו בין פוסט לפריקת סוד.
לא אכתוב הכל כי אינני חושבת שאוכל לזכור הכל בבת אחת. אבל אני חייבת להוציא פעם אחת את מה שהיה בבית החולים.
מחד אם אומר בדיוק לפרטי פרטים הגובלים במציצנות מה היה שם הרי שבמקום לחזק נשים אגרום להן לפחד מיותר
למה מיותר? כי כשאת בתוך זה את ממילא מנותקת מן ההכרה שלך
מן הצד השני אני חייבת להוציא את זה החוצה. לסגור את זה כבר. לסיים עם זה.
לא לחשוב על זה זה לא ישים, זה גם לא משהו שמתאפשר, לא לבכות מזה? אני כבר שם,
אז רק אומר זאת...
מה שאני עומדת לכתוב הוא השלמה עם כל מה שקרה
הדברים אינם נובעים ממקום של כעס או ממקום של חולשה אלא ממקום של קבלה ואהבה
אין כאן עיוות של הבנה או של תחושות, וגם לא רצון ליפות כלום.
הם קרו לי מכיוון שהגיע הזמן לעמוד מול הפחדים הכי גדולים שלי ולהוכיח אותי
לפני כולם שאינני מפחדת לפחד מהם.
מותר לי לפחד מהם, כי הם שומרים על העירנות שלי לגבי כל מה שטוב
הסיבה שאני משלימה עם כל מה שקרה היא כדי שאוכל לעבור הלאה ממקום נקי ושקט
זו לא בושה להשלים עם העובדה שאני לא זועמת יותר או שמקובל עלי מה שקרה.
מקובל עלי לא בגלל שלא יכולתי למנוע אלא בגלל שלא הייתי אמורה למנוע, יש דברים
שצריכים להתבצע בצורה מסוימת גם אם הם נראים לנו במסגרת הקוסמוס נגדנו.
לפעמים הרגש הסובייקטיבי שלנו מתעצם כאשר רע לנו, כאשר אנו מרגישים מסכנות שהיא בעלת בסיס
ונובעת מדבר נוראי שקרה לנו.
לפעמים כל תגובה או משפט מקבלים עוצמה מחומשת רק כי הם כמו חומצה על פצע פעור,
הפצע שלי סגור. הצלקת איננה אדומה כמו בעבר.
אני מרשה לעצמי לספר לכם מה קרה לי מתוך דמות המספרת.
מקווה שתבינו את המטרה ולא תרחמו עלי, אין על מה, כשאני פוגשת אישה שעוברת תהליך של אובדן אינני מרחמת עליה,
צר לי על מה שהיא עוברת ומה שעוד עליה לעבור, אבל אינני מרחמת עליה, מכיוון שהיא ראויה ליותר מרחמיי
כחלק ממערך מנגנון ההגנה האישי שלי לא תמכתי באישה יותר משלושה חודשים
לא מכיוון שערכתי מחקרים שהראו והוכיחו שאחרי שלושה חודשים ניתן להתאושש
אלא מכיוון ששלושה חודשים זה היה הזמן בו יכולתי אני לתת מעצמי מבלי להישאב חזרה פנימה
בשלושת חודשי הבלבול הכי גדול, יכולתי לתת ולעזור, לאחר מכן אולי מאחר ובעצמי טיפלתי באהבה קשוחה
וידעתי שלא כל אחת יכולה לקבל אהבה קשוחה כטיפול העדפתי למוג ולהעלם.
אני מתנצלת אך לטווח הרחוק זה טוב, כי מי שרצתה להתרומם למעלה עשתה את זה
גם בלעדיי ומי שנזדקקה לדמות מאחוריה תמשיך להסתתר מן המציאות לא יכולתי להמשיך בזאת.
לא יכולתי לספוג חיצים בשביל מישהי אחרת כשגם אני עדיין לומדת בעצמי איך לקבל את הפגיעות בי
לא יכולתי להסביר את עצמי מדוע כשאני רואה את בנה של אותה מכרה שילדה איתי
הולך וקורא לה אימא מעבר לצביטה הגדולה בלב אני מסוגלת לחייך חיוך אמיתי לחבק ולנשק אותו
מבלי שתעבור מחשבת השוואה אחת בראשי
מעולם לא הייתי ממש אאוטסיידרית אך גם מעולם לא הייתי מיישרת קו עם כולם
לאחר האובדן מה שנתפס בעיני הרוב כשונות מחשבתית נתפס בעיני כדרך חיים מטולאת
אני מודעת להרמות הגבה שיצרתי, לכעסים שגרמתי ולאכזבות שחוו בגללי
אבל מעולם לא ניסיתי למצוא חן בעיני איש ואני לא מצטערת על מה שהיה.
לפני שנתיים הריתי את אסף, ההריון היה קשה, הבדיקות היו תקינות, בעיקר אני חליתי
לאחר הסקירה נדרשתי לבצע אקו לב כדבר שבשיגרה בגלל סוכרת הריון מטורפת
ולא מאוזנת שפרצה אצלי לפתע
באקו לב הראשון לקחתי את אריאלי שלי איתי ילד בן שנתיים וחצי שישב שעה ושלושת רבעי מבלי לזוז וקרא ספר בעוד אימא שלו מתחילה את מסע ההכחשות הגדול ביותר שתעבור בחייה
לאחר שהרופא ביקש שאחזור שבוע אחרי כן ועדיין לא טרחתי להפעיל את כל נורות האזהרה שלי
עשיתי את שגיאת חיי וחזרתי שוב עם הילד כולי מאושרת על העובדה שהרווחתי עוד אולטראסאונד שבוע לאחר שבוע.
שעתיים ארכה הבדיקה....לא למען האמת היא לא ארכה שעתיים היא ארכה 30 דקות בניגוד לראשונה לא היו זקוקים לעוד זמן.
זה היה נראה כמו שעתיים.
התבקשתי להמתין בחוץ עם הילד ועדיין לא הבנתי, הרופא יצא עם מפתחות וביקש שאסור איתו לחדר הסמוך.
בפנים כברידעתי מה הוא עומד לומר.
אבל המוח שותק.
מסדרון מלא הריוניות ליווה אותי בשתיקה, אחת לא התלוננה על כך שאני גוזלת עוד זמן מהן.
כולם ידעו שמשהו רע עומד להיות.
הידיים שלי החלו לרעוד, הרופא ישב מולי והציע לי כוס מים. סירבתי.
בגסות קטעתי אותו ואמרתי לו תאמר לי את האמת , הוא שיטח את הדף והחל להסביר לי אתכל המום
השתקתי אותו באומרי לו עכשיו תאמר לי חד וחלק אני עומדת להרוג את הילד?
הוא אמר לי אני ממליץ על הפסקת הריון.
המכה בחזה היא לא תיאורית, היא אמיתית, מהעוצמה שלה אין אוויר, לא בחזה ולא בחדר,
זעקתי מתוך הקרביים שלי לא! אסור לך לומר לי דברים כאלו, איך אתה מעז,
וכל אותו זמן אריאלי שלי הקטן הביט בי כשפני מעוותות מכאב ודמעות מאבדת שליטה על החיים שלי.
טעות חיי היתה להביא אותו איתי. לא משנה שמן הסתם לא ידעתי ושמבחינת הרופא המינמום היה
שהיה מבקש ממני לחזור עם בעלי או מישהו שידאג לילד.
צרחתי כחמש דקות איבדתי את הילד, ואז אחרי חמש דקות דממה.
רק בכי שלי שלא יכול היה להפסיק.
הרופא יצא מן החדר כי ביקשתי שילך כי אינני יכולה להביט בו יותר
התקשרתי לאימא ולבעלי, לא יודעת איך אספתי את עצמי, אחזתי ביד של הילד ששתק והביט בי
והובלתי אותו ואת עצמי אל הרכב.
לא אני לא יודעת איך לא גרמתי לתאונת דרכים.
אבל הצלחתי להגיע עד להוריי והתמוטטתי. לא יכולתי להפסיק לבכות.
בכי של אימה, בכי של שיתוק
השבועות הבאים שנעו בין רבנים שהבטיחו לי שמים וארץ ורופאים שהוכיחו אחרת
עברו עלי בואקום. הרבניות היו מדהימות ברכותן העוטפת,
ניסו בלב שלם להעניק לי נוחם, אומנםהן קיוו שאבחר ללדתאך מן הצד השני כאשר אתה רואה שאבי העורקים
מחובר הפוך והרופאים באמת אובדי עיצות אתה יודע שלא יכול לצאת מזה הרבה
ושלא תחשבו לרגע שהרופאים הורו לי להפסיק את ההריון כולם ללא יוצא מן הכלל כולל הקרדיולוג הראשוני
אמרו לי שאם זו היתה הבת שלהם הם היו מבצעים הפסקת הריון אבל אם אבחר ללדת
הם יהיו שם בשבילי לאורך כל הדרך.
הוסבר לי תהליך ההישרדות, שאין להם פרוגנוזה לתת לי, שיש ילדים שחיים 10 שנים כך יש ילדים שחיים שלוש שנים או חצי שנה
או לא שורדים לידה או נפטרים ברחם, איש הוא לא יהיה, גם לא מתבגר.
הוסבר לי שבמידה וישרוד את הלידה הוא ילקח ממני לניתוחי לב ויעבור השתלות
של לב מלאכותי ואם ישרוד לב מלאכותי ינסו לב רגיל אם בכלל יהיה דבר כזה.
הסבירו לי במה כל זה כרוך.
ומכולם רק הקרדיולוג אמר לי לי שהוא מבקש ממני לחשוב על העובר כעל ילד
ולהחליט החלטה מושכלת של אימא בתוך כל הכאב.
והוא עזר לי להבין שלעולם לא אוכל לעולל לילד שלי את הדברים האלו.
בשבועיים הבאים כבר חליתי מבחינה בריאותית מאוד, הסוכרת ותחילת רעלת קשה התחילו לתת אותות
אחד הרופאים ציין שלדעתו אין הרבה סיכוי להמשך חיות ברחם עד סוף ההריון.
והחלטתי לסיים את ההריון, כך
כשהגעתי להפסקת ההריון עצמה כבר הרגשתי שעשיתי ככל שיכולתי,
כל מה שאימא יכולה לעשות לילד שלה עשיתי.
הלכתי לועדה, ישבתי עם נשים שפשוט לא רוצות ילדים, אחת שנורא הצחיקה אותה העובדה שהיא הצליחה להשיג ועדה
והיא קישקשה על כך בסלולרי, בעודי יושבת מולה ונוגסת חלקים מפנים הלחי שלי כדי לא לתקוע ציפורניים באישוניה ולתלוש את המבט המגחך מפרצופה, לידי ישבה אישה שבן זוגה נטש אותה מכיוון שהתינוקת נפטרה ברחמה ממום שגרר פיגור
ושתינו בהינו אחת בשניה חיוורות, שבילי דמעות שנקרשו על הפנים שלנו.
מנעד הרגשות היה בין אטימות, לבין אמנזיה רגעית לבין בכי.
כשהגעתי להפסקת ההריון עצמה כבר הרגשתי שעשיתי ככל שיכולתי,
כל מה שאימא יכולה לעשות לילד שלה עשיתי.
בועדה ישבנו אני ובעלי, הרופאים בהו בתיק, ולא אמרו דבר, המבטים שלהם אמרו רחמים.
האמת שציפיתי לאנשים חסרי לב וקשוחים שיגערו בי וינסו להקשות.
או שבדרך כלל זה ככה רק שבמקרה הזה באמת היה המצב גרוע, בכל מקרה נקבע לי אישפוז מיידי למחרת.
כמובן שללא קצת בירוקרטיה אי אפשר, ועדה עולה כסף גם אם לא מותירים לך ברירה גם אם זה הרופא או אלוהים לא משנה
תביאי כסף ועדיף במזומן, הקופה בצד השני של ביה"ח אגב, אל תשכחי באותו היום לקחת החזר מקופת החולים אחרת לא יוחזר לך הכסף
האמת שאם הייתי במצב רוח הנכון אולי הייתי משועשעת מהעניין אבל לא היו לי כוחות בשלב הזה,
בבית החולים התנתקתי, למחרת הגענו, נרשמנו, קיבלנו הסבר ונכנסנו להפסקת ההריון, בעלי לא הורשה להיכנס, אני הייתי על ואליום.
אני כותבת את זה ולבי הולם אבל אלו לא הלמות לבי בלבד, לכן הן כה חזקות, לא קל להיזכר,
חמש זריקות, כל פעם הכרזת שעת מוות, כל פעם פיספוס, ואני צוחקת מתוך טירוף על השולחן צחוק של חיה, כמו תן פצוע,
כשזה הסתיים כתבתי בעבר, זעקתי סליחה והאחיות והרופאה שהיתה שם בכו איתי,
בעלי היה מוטרף בחוץ, הוציאו אותי החולצה ספוגה בטיפות דם שזלגו מהבטן, השכיבו אותי בחדר
ליד יולדת שישבה עם יועצת הנקה שלימדה אותה לשאוב בעודן מצחקקות
שמתי לב למוניטור של האישה ששכבה מהצד השני שלי הרגשתי איך הקירות נופלים עלי, הרגשתי מטורפת באמת שכן, קמתי כולי מטושטשת, (עכשיו הואליום נזכר לעבוד) יצאתי למסדרון עם העמוד אינפוזיה, עם הדם נעמדתי במרכז והתחלתי לצרוח, למה ? למה הכנסתם אותי לידן? הילד שלי מת ואני חייבת לשמוע את שלהן? למה?
האחיות מיהרו אלי, הכניסו אותי לחדר מבודד בצד השני של המחלקה ששיך לחולות הסרטן, שבאו להציץ בי וללטף את ראשי
ואני בוכה , אני בוכה גם עכשיו כי מה שהכי עצוב שעוד לא הגעתי לשפל,
הביאו עו"ס ששמעה מה קרה מבעלי ושאלה אם אני כבר רוצה להגיש תלונה, הבטתי בה והאבסורד גרם לי לומר לה בעייפות רק תעזבו אותי כבר בבקשה, עיזבו אותי לנפשי,
אני לא מטורפת המצב הזה מטורף.
בשלושת הימים הבאים אנשים עברו מולי דחפו ידיים לתוכי דחפו מכשירים אינני זוכרת את פרצופיהם או שמותיהם, אינני זוכרת אותם, לא הייתי שם באמת כלומר בהכרתי, הייתי מלאה בתרופות הרגעה פטידינים לשינה ותרופות נגד כאבים,
לידי שכבה פיליפינית מתוקה, שהוכנסה למחרת היום שהגעתי, היא חיכתה למחרת להמתת החסד של העוברית שלה אינני זוכרת מה הסיבה אבל
איכשהוא זו היתה סיבה חמורה עוד יותר
כאשר היא הגיעה למחרת הסתבר שהתינוקת שלה כבר כשבוע פלוס ללא רוח חיים
ואני? קינאתי בה, על שאלוהים החליט למענה, על כך שלא היתה צריכה לעבור את הזריקות, קינאתי בה. שאלוהים יעזור לי,
קנאה בכבשת הרש...
היא קיבלה למחרת את הזירוז וכבר היינו בין הלילה השלישי ליום הרביעי אחת הרופאות
החליטה שאני אלד במשמרת שלה
היא קראה לי אליה כולה נוטפת דבש
אני רעדתי, אמרה לי תשכבי על המיטה נחדיר למינרות , אמרתי לה שאני לא מוכנה אני רוצה את בעלי
היא אמרה לאחות תעזרי לה לשכב עד שבעלה יגיע היא תלד
אמרתי לה שאני לא מוכנה אבל זה לא עזר לי. לא הייתי במצב להישמע.
הושכבתי אחזו בי ובכוח קרעה את צוואר הרחם, צרחתי דם, הרופאה גערה בי נו את מתכוונת לשתף פעולה או לא?
האחות אומנם ראתה דברים אך עודנה ילדה צעירה בעצמה הניחה את מצחה על ראשי ובכתה לתוך עיני,
הקימה אותי הרופאה טפחה על כתפי ואמרה לי נו את רואה זה לא היה נורא, והורתה לתת לי מנת ואליום להרגעה
הוחזרתי לחדר, לא יכולתי לפסוע בעצמי, הועלתי למיטה ושקעתי לתוך חשיכה,
כעבור כנראה שעתיים שמעתי מבעד לתרופות המטשטשות צרחות, הפילינית לידי זעקה בהיסטריה משהו בשפתה והמלווה שלה חיפשה לשווא אחות, היא ילדה את הבת המתה שלה לידי במיטה, דם גופה משפריץ על כל החדר עלי על חפצי
על הכל,
האחיות שהגיעו היו בשוק, ניסו למלמל משהו שהן היו בניתוח ולא בגלל שהיא פיליפינית
אמר לי תשמעי את צריכה לחכות בחוץ עד שהמנקה תסיים, הובלתי למסדרון
והחלתי לבכות, ככה בעמידה הרגשתי שבאמת באמת אלוהים שונא אותי
כלומר, בחייאת רבאק.
יצאו חולות הסרטן, חלקן כרותות רחם, שד, ניגשו אלי חיבקו אותי וניחמו אותי....הן שלא נותר להן הרבה מהחיים,
שחוו כאבים בלתי מוסברים עמדו לצידי חלקן עם צינורות ההזנה שלהן, וחיבקו אותי נישקו אותי וביקשו שלא אבכה
אני לא יודעת מאיפה הן שאבו את זה, אין לי מושג אם הן בחיים בכלל כיום, אבל בזכותן לא קרסתי שם במסדרון,
מהרגע שחזרתי למיטה הייתי זומבי לחלוטין, אבא שלי הגיע בבוקר לא יכולתי להתיק את המבט מהתקרה
לא יכולתי לדבר להזיז את הראש התרכזתי בלנשום
הוא נבהל מאוד, גם בעלי שהגיע אחר כך, הוא גרר אותי לרופא המחלקה שישב שם כולו באמת מזועזע מקורות הלילה,
הרופאה ננזפה (את זה אני יודעת ממקור אחר) אבל האמת היא לא עניינה אותי יותר,
הבטתי בו ואמרתי לו תוציא את הילד ממני
הוא אמר לי אני לא יכול את חייבת לבד, אני מבטיח שאם עד יום שבת לא תלדי אז נעשה קיסרי,
לא ידעתי שההמוגלובין שלי היה מתחת לשמונה וזה לא מצב לניתוח,
יצאתי מהחדר והרמתי טלפון לסיגל הדולה ולאורנית שגם עליהן סיפרתי הרבה
אמרתי להן אני אלד היום. אני אלד עכשיו, ירדתי לחדר הלידה,
פתאום עם כוח, עליתי על המיטה חוברתי למוניטור, נכנסה אחות שאמרה לי אני מצטערת אבל אני ממש לא אוהבת להילד תינוקות מתים זה קשה לי, הבטתי בה אמרתי לעצמי אל תגיבי תתרכזי בללדת את עכשיו תלדי.
ואז הגיעה צביה, המיילדת שהתנדבה ליילד אותי, אישה דתיה, הביטה בי ואמרה לי תסתכלי עלי, כל מה שתרצי אני אתן לך
את חייבת ללדת. אמרתי לה אני אלד.
שבע שעות של פיטוצין עם הפסקת פטידין אחת וללא אפידורל ילדתי את אסף שלי שנלקח ממני לפני שהספקתי לעכל
אבל ילדתי אותו. את הייסורים של אחר כך כתבתי כבר בעבר,
את רגעי השינאה העצמית ורגעי הבכי האיומים כתבתי גם.
אני עכשיו אומרת בפה מלא, שכל מה שעברתי, הוא לפעמים יותר ולפעמים פחות ממה שאחרות עברו,
אבל הוא שלי, כל מה שאכתוב וכתבתי לעולם לא יצליח להעביר את התחושות של מה שהרגשתי באותן שעות של מציאות.
אני שלמה עם מה שעברתי, וזה לא שאין בי רחמים גם על עצמי,
רק שתבינו כל מה שכתבתי כאן, הוא אומנם אסון אך אינו סוף פסוק ולא סוף החיים, את ששת ההפלות שעברתי מאז, קיבלתי באופן שונה אולי כי הן היו בשבועות מוקדמים לפני הדופק או נחשבו חלקם כהריונות כימיים אני לא יודעת.
אבל מה שאסף מסמל בעבורי זה את רגע הפיניקס שלי, שנשרפתי עד אפר וקמתי לתחייה.
מאז עברו מעל שנתיים מאז הריתי אותו והתחיל המסע שלי
אני מתנקה עכשיו למרות שזה לא פסח
אני מתנקה,
עברתי הרבה מאז חוץ מההפלות את הסרטן של אבא שלי שהחליט לחזור חודש אחרי הניתוח
צרות זה משהו יחסי בחיים אומנם,
אבל החוכמה לדעתי היא לדעת לנער את האפר ולנסות שוב.
אני מקווה שתאמינו לי כשאומר שאין בלבי טינה או כעס או שפיטה או רחמים,
רק געגועים למה שיכול היה להיות והלוואי שעוד יהיה.
אסיים עם ציטוט מחתימה של משתתפת בתפוז
החתימה שלה הדהימה אותי כשראיתי אותה בפעם הראשונה
היא אמרה את כל יישותי והוויתי
אני מביאה אותה לפניכם ומודה לטינקרבל על שגילתה גם לי את החוכמה היפהפיה הזו:
"דודה יקרה תגיע עם המתנות ותשאל: 'היכן עוללנו, אחות?' ואמא, את תאמרי לה ברכות : 'הוא באישוני עיני. הוא בעצמותי. הוא בנשמתי, " (רבינדראנאת טאגור בשורות המסיימות של שירו "הסוף").
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lulinka