הירהורים ועירעורים.

כשהעננים השחורים אפורים מכסים את השמיים הכחולים אפשר להריח את החורף ולהירגע.

אחרי הקיץ הצורם שלא הפסיק להפתיע, העולם שלא עצר מלכת אף פעם, השמש הצורבת בפרצוף המסנוור, הזיעה שמכסה את הגוף והריח היבש הזה בחוץ, הגיע החורף... אולי עכשיו יגיע השקט שאחרי הסערה המטורפת הזאת. 

בא לי לצרוח ולהעיר את כולם מהשינה ששקעו בה עם הזמן.

זה הזמר להתעורר, להתנער, לקחת את עצמינו בידיים, להחליט ולפעול.

נמאס לי כבר מדיבורים באוויר, מההרגשה המגעילה הזאת של חוסר מעש.... הזילזול השועט בתוכנו ומקרין על כולם.

התאכזבתי מהשאר והתאכזבתי מעצמי בעיקר. יש לי מחשבות רבות והיהורים לגבי הצעד הבא שאעשה.

הכל שקול ומתוכנן אני סיימתי עם אילתורים.

אפשר להגיד שהגלגל לא יחזור לאחור ובעיקרון הכל כבר נגמר ואבוד.

אבל במלחמה כמו במלחמה, עד הדקה האחרונה מנסים להציל את כולם מהמוות המצופה.

והנה, כשהרפיתי, כשעזבתי רק קצת, ונתתי לאחרים את הכבוד להציל חיים, הם נכשלו. רק על עצמי אני צריכה לסמוך.

והנפש שלהם כבר מתה כנראה, זה מאוחר מדי. 

זוהי שעת התבוסה? חלקית.

יש בי עוד איזו תקווה קטנה.

__________________________________________________

סוף סוף חידשתי את אוסף הזבל שלי.

נמאס לי למחזר כל הזמן את אותם שני זבלים.

עכשיו יש זבל חדש. אולי הוא אפילו יתגלה כזבל אורגני, מהמשובחים.

אבל זבל הוא עדיין זבל.

קצת עניין, לפתוח את הראש. להפסיק להשתעמם.

והלב?

___________________________________________________

הדילמה הגדולה ביותר בחיי היא בדברים הקטנים.

ריגוש קטן וריגעי או ריגוש לטווח הארוך?

כוס קפה פעם בשבוע או יציאה לאיזה סמינר משנה תפישות...?

להיות מגניבה בבית ספר או להישאר צמודה לעקרונות שלי...?

לישון  עד מאוחר או להתכונן למבחן..?

לשכב עם בחור אקראי או לחכות שתתפתח מערכת יחסים אמיתית?

התשובות לרוב השאלות הן ברורות... ובכל זאת אני בוחרת המון פעמים בתשובה הראשונה.

מדוע?

יותר קל לי, אני אוהבת שקל לי, הכל חלק ו"זורם", הריגושים הם מיידיים.

מה יעשה אותי באמת מאושרת?

ריגושים לטווח הארוך יותר, הדרך הקשה.

כן, אני בטוחה.

אין לי כח להרחיב, מחשבות כה רבות וכאב ראש גדול.

love love.