ילדה קטנה, מלאה ומתולתלת יושבת בשדה התעופה ומביטה מעבר לחלון השקוף הענק.

היא רואה איך עוד מטוס יוצא לדרכו, ואיך עוד אחד ועוד אחד.

בעוד כרבע שעה, היא תעלה על מטוס זהה לחלוטין, מטוס שלוקח אותה למקום שהיא מכירה רק בסיפורים ורק בדמיונה.

הילדונת תמימה וכולם נורא אהבו אותה. היא היתה מאוד עצובה לעזוב את הארץ אבל גם מוכנה באותו הזמן לצאת למן מסע, מסע שיכול להתפתח לכל כיוון.

היא עלתה על המטוס וחיכתה 14 שעות בסבלנות רבה, קוראת את המכתבים העצובים שאומרים שתהיה מאוד חסרה, גם אם היא חוזרת בעוד חודש.

כשהמטוס התכונן לנחיתה וכבר ראו את האורות של ארגנטינה, אמא ואבא בכו והילדונת אהבה לראות דמעות של אושר בעיניהם. היא בעצמה כמעט בכתה, למרות שזו הפעם הראשונה שהיא מבקרת שם.

בכלל, היא תמיד הרגישה שייכת והתרבות והמקום נראו לה מוכרים וטבעיים כאילו שגדלה שם.

הם לקחו אוטובוס וירדו בתחנה מרכזית גדולה, מלאה בקיוסקים ועיתונים עם ריחות של דרום אמריקה ופתאום אבא הלך וחיבק אישה אחת שהייתה עם ילד. הילדה לא הבינה במי מדובר, המסכנה בקושי הכירה את המשפחה שלה מהצד של אמא, כי תמיד כולם היו רחוקים, וזכרה במעורפל את סבא וסבתא שביקרו בארץ כשהייתה קטנה.

"זו סבתא?" הילדונת התביישה לשאול.

"לא, זו ברטה, אחותי-דודה שלך" ענתה האמא.

בהרבה חיבוקים ונשיקות לדודה והבן דוד הזרים, הם התקדמו לקראת האוטו וחיכו לסבא.

אחרי כמה דקות אחותה ואביה התחילו להתקדם עם מבוגר לצידם. זה סבא, היתה בטוחה. את מראהו היא לא תשכח לעולם. הסבא הסתכל על הילדונת וקרן מאושר, הצביע עליה בנימת שאלה אם זו היא ובו זמנית "איך היא גדלה.."

הילדה חייכה והתחבקה והתנשקה איתו, למרות שראתה אותו לפני שנים לא מעטות, נהנתה מזה, והיה בו מגע נעים ומוכר.

הם נסעו לבית של סבא וסבתא, שם היא ראתה את סבתא רבא, סבתא, וכלב חמוד במיוחד שהתרוצץ בין הרגליים.

הילדונת הרגישה בבית מהר מאוד, והתאהבה בכל בן משפחה עוד יותר מהר.

כל יום הם היו נוסעים לים או שסבא היה מסיע אותם למקומות חדשים. סבא תמיד הכיר את כולם והיה מקמבן להם המון דברים כמו על האש כפי יכולתך ועוד דברים מגניבים.

הילדה כבר הכירה את סבא לפני, אבל זה היה מזמן והיא לא זכרה הרבה. היא למדה להכיר את סבא וכל יום העריצה אותו יותר. בין אם זה שהוא הכיר את כולם וכולם אהבו אותו או בין אם זה שהאיש הרציני היה לוקח אותה למחסן ומראה לה את כל התחפושות שלו. לסבא היו המון תחפושות ומסכות. יום אחד הוא הוציא את כולן והם התחפשו ביחד. כשהילדונת ראתה את העיניים הכחולות מעבר למסיכה, היא הבינה זכתה בחבר הכי טוב ובסבא הכי גדול שיכול להיות.

אותו החודש בארגנטינה שינה אותה לחלוטין. היא התבגרה, השתנתה לטובה והכי חשוב- זכתה במשפחה חדשה. בין אם זה בסבתא הכי מגניבה בעולם, בין אם זה הסבא הכי מצחיק בעולם, הדוד הכי חמוד או הדודה הכי אימהית.

החודש הזה עבר יותר מהר ממה שהיא אי פעם דמיינה שחודש יחלוף בכזו מהירות. הגיע הזמן להיפרד והילדונת היתה שבורה. הם עלו על האוטובוס, היא התיישבה ליד אמה, והסתכלה על סבא והדוד מעבר לחלון. סבתא והדודה לא באו, זה היה קשה להן מדי. הילדונת המסכנה לא הפסיקה לבכות ולנופף לסבא ולדוד הבוכה. עד שהדוד לא יכל לסבול את הבכי יותר והלך. רק סבא נשאר מנופף עם חיוך ענק ועיניים יבשות.

סבא היה שבור יותר מכולם אבל הוא היה חזק מבחוץ, היה לו מעטה אדיר של חוזק שהחזיק את כל המשפחה.

מאז, הילדונת היתה מדברת עם המשפחה שלה רק בטלפון, דיברה קצת ובכתה הרבה אבל נרגעה אחרי כמה מילים של סבא וסבתא. כשנתיים אחרי, סבא וסבתא התחילו לדבר על לבוא לישראל לבקר אותם ואני חושבת שאין דבר שהילדה ציפתה לו יותר מזה, זה היה נשמע כמו חלום, כמו הדבר הכי טוב שיכול לקרות.

הילדונת לא ידעה שבסוף הטיסה הזו לא תצא,

הילדונת לא ידעה שאותו החודש זו הפעם האחרונה שראתה את סבא.

עוד שנה חלפה, והנה כבר חלפו שלוש מאז הטיסה המדוברת.

זה היה החודש הכי טוב בחיים שלי, ואני פשוט לא מפסיקה להודות על כך שהטיסה הזו התאפשרה לי.

הכרתי את סבא וסבתא מחדש, הכרתי את הדוד המדהים שלי, את סבתא רבא, את דודה שלי..הכרתי משפחה שרחוקה לי מהעין אבל קרובה לי ללב.

סבא היה גדול מהחיים, יותר ממה שמסופר שם, והשנה לציין את התאריך הזה כואב קצת יותר, כי הפעם אי אפשר להתקשר לסבא ולבכות לו שחלפו שלוש שנים ושאני מתגעגעת.

אבל עד כמה שאני מתגעגעת, אני רואה את התאריך מבעד לעיניים נוצצות, קצת מגעגועים, קצת מכאב והרבה מאושר.

איזה כיף שיש לי משפחה כזו, וסבא כזה.