"יצאתי בריצה צולעת מאולם הספורט אל חדר ההלבשה. התכוונתי להסתתר במקלחת המרוחקת ביותר, כמו כלב המלקק את פצעיו.

המכוערת, זו שמחבלת באמצעים של הנבחרת שלה.

המכוערת, לעולם לא נסלח לך.

האם אפשר להאשים אותן שהם חושבות כך? ואולי הן אפילו צודקות.

פתחתי את ברז המים החמים וכיוונתי אותו הכי חם שיכולתי לסבול. הישרפי, הישרפי! המכוערת, בוגדת ב'רוקי ריבר'. המים היו רותחים, והעלו אדים. אולי העור שלי יהפוך לוורוד כמו עור של סרטן גדול, ויתקלף.

שארית המשחק, שלוש או ארבע הדקות שנשארו ממנו, חלפה כמו חלום. נבחרת רוקי ריבר הפסידה בהפרש שח שלוש נקודות. גברת שולץ תפסה אותי בכץף כאילו האצבעות שלה היו צבתות. 'אורסולה, אני רוצה לדבר איתך.'

ברחתי מאולם הספורט. אותן פנים זועפות, נתעבות. אוהדי טאריטאון צוהלים וצורחים בקול.

לא אשכח במהרה את הבנות עם הפנים המבריקות מזיעה שנעצו בי מבטים נוקבים. גם גברת שולץ היתה ביניהן. העיניים שלי צרבו מדמעות. אבל לא אעניק לאף אחת מאלה המאשימות אותי את הסיפוק לראות אותי בוכה.

במקלחת פרצו החוצה הדמעות החמות. או אולי היו אלה רק המים החמים-חמים שזרמו במורד פני.

איך יכול להיות שהפסדנו במשחק באשמתי? כשאני זאת שקלעה את מרבית הנקודות?

נכון, אבל את יודעת: זו כן אשמתך.

רצית להעניש אותן, ואת עצמך.

הנחתי לזרם להתקרר, עד שנעשה קר כקרח. כדי להעניש. השיניים שלי נקשו ועורי הצטמרר והתכווץ.

הסתתרי במקלחת המרוחקת ביותר. הבנות האחרות ידעו כי אני נמצאת שם, יכולתי לשמוע ממרחק את קולן ואת צחוקן הקודר, הלגלגני. אף פעם לא שמעתי את שמי, אבל אין לי ספק כי שמעתי את המילים 'היא' - 'זאתי' - חוזרות ונאמרות פעמים רבות בנימה של שאט נפש."

אין לכם מה להגיד, הא? או שמא זו האנוכיות שלכם מתפרצת?

גם ככה כבר מזמן הבלוג הזה הפך להיות בשביל עצמי.