כולם כבר הלכו לישון, השגרה נפסקה לכמה שעות.

אבל אצלה זו שגרה אחרת, שגרה שלא נפסקת ולא נראה שתיפסק בזמן הקרוב או הרחוק. זוהי שגרה שאי אפשר לצאת ממנה לחופשה, אי אפשר להינתק לכמה זמן, אפילו להכי מעט.

אלה החיים.

כולם ישנים, והיא ערה. כמו כל לילה בחצי שנה האחרונה.

היא מתפשטת חיצונית, מתפשטת נפשית..אבל מהכאב אי אפשר להתפשט, הוא חי, קיים ובועט (או שעליי להגיד רוצח?..)

שנה מאז.

ארבעה חודשים מאז.

כולם מסביב כבר מתים או שכבר מזמן ברחו. המוות כבר הפך לחלק מן היום יום, ומי כבר סופר..

הייאוש נעשה נוח. במובן מסויים החיים בעצם נעשו נוחים. אבל החיים שלה, כמובן.

היא אפילו לא מצליחה לבכות כמו בת אדם. אפילו לא לשחרר דמעה קטנה.

החיים הפכו למתים.

מוציאה בקבוק חדש ושותה.

שוב תשתי עד שלא תרגישי כלום? בזמן האחרון זה הפך להיות המוצא האחרון שלך, שמת לב?

שתייה וסמים.

את כבר לא יודעת להתמודד..אבל מי שם זין.

היא הגיעה למצב שאפילו הסמים כבר לא עזרו, כי כשההשפעה פגה, המציאות האיומה נהיית איומה אף יותר.

חום, ירוק, לבן.. הכל אותו הדבר. אחרי הכל, תמיד מתעוררים, וזהו בעצם הגיהנום האמיתי.

את כבר השתגעת בעצמך, הא?

היא מתחילה להתרוצץ בכל הבית, לא באמת מבינה מה היא עושה, ומצד שני...מבינה טוב מאוד.מעיפה כל מה שבא ליד, מזיזה ארונות

איפה הכדורים האלה? איפה הם, קיבינימט! שוב הבן זונה החביא אותם...חשב שאת טיפשה.. כמו כולם. אבל שיתפלא, תתפלאו כולכם ביחד, אני לא טיפשה. אני יודעת טוב מאוד איפה הכדורים, הנה הם. הנה! מה, מופתעים? כבר לא טיפשה יותר. לעולם.

לוקחת כדור, ולגימה מהוודקה.

לוקחת עוד שניים, כי אחד לא באמת ייעשה משהו. והפעם, היא לא משחקת, שיבינו, הפעם זה לא משחק.

עוד חמש כדורים. ווידוי הריגה.

הגיע הזמן כבר! לקח לך הרבה זמן. כי את פחדנית. זה מה שאת. כלומניקית, זונה, מטומטמת. פחדנית!

די!

תפסיקי לחשוב כבר, כל הזמן את לא מעיזה אפילו לפצות פה, ועכשיו את לא יכולה לסתום? אפילו למות בשקט את לא יכולה! לא מגיע לך למות בשקט. לא הגיעו לך החיים, לא מגיע לך גם המוות.

לאט לאט..הכל מתחיל לאבד משמעות.

הכל הולך ונעלם..בא האור, אור תמים

שגדל

וגדל

וגדל

ואת נעלמת.