תודה רבה לכולם! היה ממש נחמד,

תודה תודה תודה.

There's nothing I wouldn't do To hear your voice again Sometimes I wanna call you But I know you won't be there

כמעט ושכחתי איך זה מרגיש כשהדמעות נוזלות על הלחי..

עריכה:

לא ענית לי לסמסים, לא ענית לי בכלל.

איך נבהלתי. חשבתי שכבר נסעת בלי להיפרד.

לא רציתי שתסעי בלי להיפרד. לא רציתי שתסעי בלי שתקראי את מה שכתבתי.

עד שאזרתי אומץ לכתוב..

כ"כ נבהלתי.

אני מפחדת

אני פשוט מפחדת שתסעי בלי להיפרד

שגם את תעזבי בלי להגיד שלום

ככה פתאום

תעזבי.

בזמן האחרון כולם עושים את זה.

למה כולם מתים לי פתאום?

תחזרו.

בבקשה תחזור.

אני מתחננת

אני כבר לא מרגישה דבר אחר חוץ מעצב

אני לא מפסיקה לבכות

אני כבר לא יכולה לנשום

בבקשה תחזור

אני לא יכולה לחיות ככה.

אני לא מפסיקה לחלום עלייך,

לא מפסיקה לחשוב עלייך,

לא מפסיקה להתגעגע.

לפעמים אני חולמת שאנחנו שוב מתראים, בצורה כזו או אחרת. לפעמים אתה מתכנן טיסה בהפתעה ומופיע מולי פתאום, ואין יותר מאושרת ממני, מאיתנו. מתחבקים ומתנשקים הרבה, ובוכים קצת.

כל הזמן אני נזכרת בזה שעוד מעט, ממש עוד קצת, עוברת שנה מאז.

אני מזכירה את זה דיי הרבה בבלוג, ואולי זה קצת פתטי.

לפעמים אני חושבת שאולי קצת החלפתי את הגעגועים שלי לסבא בגעגועים אלייך, כי זה יותר קל להיתפס בגעגועים שאולי מתישהו, ולו למעט, ייפסקו.

אוטוטו סוף שנה, מחר מסיבת סיום ואז הכל נגמר.

אחרי זה הצגת סיום שנה של תאטרון, ואז יום הולדת וסמינרים והרבה דברים נחמדים מאוד.

אז למה אני כ"כ ממורמרת?

אולי זה סתם בגלל המחזור.

סתם.