Special ;)
|
 כינוי:
me, myself and I :P בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2009
בא לי למות!
מרגישה כל-כך הרבה דברים אבל מרגישה כלום. יש בי מין ריקנות כזו, כאילו כלום כבר לא שווה את זה. מרגישה שאני חיה בשביל כלום. השגרה כבר לא מהווה תירוץ מספק לעצם זה שאני חיה. אני צריכה משהו גדול יותר שייתן לי תקווה, שיניע אותי וייתן לי רצון להמשיך ולחיות.
כרגע, החיים חרא. אבל זה לא סתם, כבר חוויתי חרא תקופות, אפילו יותר חרא מזה. הכי מדכא אותי זה שאני מרגישה שלא עשיתי שום התקדמות בשלוש שנים האחרונות. אני מרגישה שרק נפלתי והידרדרתי וושום דבר לא היה לטובה ולא הועיל לי. נכון שהתבגרתי ואני לא מי שהייתי בעבר, אבל מי אמר שזה טוב?
הגעגועים ותחושת ההחמצה עצומים. כבדים מנשוא. לא מסוגלת יותר. אני צריכה הפסקה מהכל. אבל אני לא רוצה לחשוב. אני שונאת לחשוב. זה רק גורם לי להגיע לאותה מסקנה- אני צריכה אותך! אבל אני לא יכולה לחזור. אני לא שווה את זה. זה לא מגיע לי. אני מרגישה כל-כך מלוכלכת וחסרת ערך כשאני חושבת עליי עומדת לצידך. אפילו לבכות אני לא מצליחה. למה? למה שתקבל אותי חזרה? וגם אם כן, אני לא אוכל להסתכל לכל החברים שלי בעיניים ולהגיד שככה טוב לי וככה אני צריכה לחיות, כי הייתי בשפל המדרגה ועשיתי דברים נוראיים ובלתי-נסלחים. הפניתי לך גב בצורה הכי משפילה ואיומה שיש. ואתה עדיין מתחנן שאני אשים לב שאתה קורא לי לחזור אליך. מראה לי ששומדבר לא שווה את זה בלעדיך, הכל איבד משמעות כשיצאת מחי, כשהוצאתי אותך מחיי. ובכל זאת, כל הדברים שעברתי גורמים לי לשפוט אנשים ולהסתייג מנוכחותם של אנשים שלא "שווים" מספיק ושלא עושים מספיק ושל חיים כמו שצריך. המצפון שלי עוד יהרוג אותי יום אחד. אם תעזור לי לראות את זה באור אחר, שגמאני הייתי כזו, כמוהם עד לא מזמן, ועובדה שחזרתי ושמגיעה לי הזדמנות נוספת, אולי גם הם יחזרו, ישתנו, יקבלו.
אני אחזור בקרוב. אוהבתותך עם כל הלב. עכשיו אני יודעת מה אני רוצה, מה אני צריכה. כל השאר יכולים לקפוץ לי.
3>
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
