 כינוי:
me, myself and I :P בת: 33
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2009
 האמת הכואבת. להתמודד או להתאבד?
הלוואי שהייתי כמוכם. הלוואי שהייתי יכולה לצחוק משטויות, הלוואי והייתי מאושרת מכלום, הלוואי וחיי היו קלים. נכון, לכולנו יש בעיות ודברים קשים שאנחנו עוברים, אבל הלוואי שהדבר הקשה ביותר שהייתי צריכה להתמודד איתו היה נכשל, בנים, חברות בבצפר או אפילו כאב פיזי. את כל אלה כבר חוויתי ולמדתי להתמודד איתם. עם כל אלה אני מסתדרת, ומכל אלה כבר לא אכפת לי.
הלוואי ולא הייתי מאמינה לו, הלוואי והייתי חושבת שהוא טועה, אבל זו הפעם הראשונה שאני באמת חושבת שהוא צודק- שזה גדול עליי, שאני לא באמת מסוגלת להתמודד עם זה. עד עכשיו התכחשתי לבעיות בבית, וזה היה הרבה זמן. מבחוץ הכל נראה בסדר- כאילו אני נערה רגילה שאוהבת להסתגר בחדר ולא לתת לאף אחד להיכנס, אבל האמת היא שאני סוגרת את אמא בחוץ כיי היא לוחצת עליי, כי היא כופה עליי חיים שקשים לי מדי, חיים שאני לא מסוגלת לחיות. (אני כותבת את הדברים האלה ודמעה זולגת מעיני, סוף סוף אני רואה את האמת, והיא כואבת). היא לא מוכנה לקבל אף דעה אחרת. היא לא רוצה לתת לי חופש. היא עושה פרצופים של מאוכזבת ממני ואני יודעת שהיא מצפה ממני להרבה, אולי כי היא רואה בי את עצמה ומקווה שאני לא אחיה כמו שהיא חיה כשהייתה בגילי. אבל אני לא היא. אני לא גלגול מחודש שלה והיא לא יכולה לגרום לי לחיות איך שהיא רוצה. זה קשה לי מדי. אני מנסה כבר יותר מדי שנים לחיות בשבילה, להסיר ממנה דברים שיפגעו בה, אני חיה חיים של מישהו אחר.
הלוואי היא מילה של חלשים, של אנשים שחיים בתוך עולם דמיוני, אנשים שמבקשים לעצמם חיים אחרים כי הם לא מסוגלים להתמודד עם חייהם שלהם. אני כבר גדולה ויודעת שאני לא יכולה להחליף את ההורים שלי, להחליף את הבית, החברים, הכלכלה והחיים שלי. אני גם לא רוצה. כי חיים אחרים פשוט לא יתאימו לי כנראה.
אבא אמר לי מתישהו שהוא מבין שאני רוצה חבר ושאני מחפשת אהבה כי הוא יודע שהם לא מספקים את הצורך הזה שלי. זה פשוט עצוב שהוא יודע שאני צריכה אותם ושהוא רוצה להיות שם בשבילי אבל פשוט לא יכול. לא יכול כי הוא עובד פאקינג 11 שעות ביום וגם בימי שישי בבוקר ובלילה. אנחנו כבר לא עושים קידוש ביום שישי בערב כי אבא אף פעם לא נמצא בבית. הוא גם לא אוכל איתנו ארוחות ערב, פשוט כי הוא בוחר לוותר עליהן. לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי אבא אנורקסי, ואז אמא אומרת לי שאני מדברת שטויות. גם לאמא אין זמן כי יש לה עוד ארבעה ילדים לגדל, לכבס להם ולבשל.
אפילו חבר נורמלי לא היה לי. נכון, הייתי עם הרבה בנים אבל זה בגלל שאני מחפשת כל הזמן דרך לספק את הצורך הזה שיש לי שפשוט לא מתמלא כי הבנאדם הנכון לא מגיע. לא מצאתי אותו עדיין. מישהו שיאהב אותי וירצה להיות איתי ולעשות לי טוב. כנראה שאין בעולם בנאדם כזה. כנראה שנולדתי לסבול. ולא, אני לא אוהבת רחמים עצמיים ובד"כ אני לא נכנסת לדכאונות מטופשים כי זה לא עוזר. אבל ניסיתי הכל. ואולי לא תבינו למה רציתי ושקלתי לחזור לאקס שלי, היחיד תמיד אהב אותי ורק רצה לעשות לי טוב. לא תבינו למה תמיד נמשכתי אליו, לאהבה שלו. אבל זה בגלל זה. בגלל שהנפש שלי כל-כך צריכה את זה שעד שהיא מצאה את זה במישהו שהיא עצמה לא הכי אוהבת, היא לא מוכנה לוותר עליו. גם אם יש לו מישהי, והיא (הנפש) תקבל איתו רק לילה אחד, גם על זה היא תילחם. אך נפשי עייפה מלהילחם עליו כי היא יודעת שאין הוא שווה זאת ושהיא לא תנצח במלחמה עליו.
אני מרגישה חרא. אני מרגישה רע עם עצמי במשך כל שנייה. ההלוואי היחיד שי הוא שהייתי יכולה להקשיב לו וללכת לפסיכולוג ("איש מקצוע" כמו שהוא אמר) שאולי יעזור לי. יש לי חברה שנמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר מעל שנה אבל היא לא עוזרת לעצמה. הלוואי ולי היו האמצעים ללכת, ואז הייתי עושה הכל כדי להרגיש קצת יותר טוב.. 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
