 כינוי:
me, myself and I :P בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2009
המסע לפולין- להתמודד עם השואה ועם עצמי
פעם ראשונה שאני באמת מספרת מה עבר עליי שם, מה חוויתי.
אמא חזרה ואמרה לי את המשפט: "תמי סיפרה לי על המסע של ליאל לפולין והיא
שאלה אותי איך היה לך ופתאום קלטתי שלא סיפרת לי כלום, אולי תסרי לי איך
היה לך? מה חווית?"
לא הייתי מסוגלת לספר. לא אז, לא לה. הכל היה קשה מדי, והמבצ הנפשי שהייתי
בו עוד לפני שיצאתי לא היה טוב כל-כך, ואת זה עוד תבינו בהמשך.
המסע שלי לפולין היה שונה. ביום שני ה-28.7.08 קמתי ב-3:00 בבוקר. ב-4:00
נסענו לשדה התעופה. הייתי בת"א, כולנו היינו. הישראלים. נסעתי עם משלחת
מס' 5 של "יד-ביד" לגרמניה ופולין. מטרת המשלחת הזו, המהות שלה (שבה היא
שונה ממסע רגיל לפולין) היא להיפגש עם נוער גרמני, לחיות בבתים שלהם,
להכיר אותם, לדבר על הנושא ועל שני הצדדים, על הכאב והציפיות מהמסע
ומהשינוי שאלוהים יכול לחולל בנו. אחרי כל אלה, לטוס יחד לפולין ולבקר
באושוויץ ובאושוויץ-בירקנאו. ללכת יד-ביד במחנות ההשמדה, על מסילות הרכבת
ולחיות, לנשום, להבין או לפחות לנסות להבין את מה שקרה שם, ועם זאת להרגיש
את הצד השני ולסלוח.
שמעתי רבות את המשפט "לא נשכח ולא נסלח" והרבה אנשים יגידו שאנחנו לא
יכולים לסלוח כי לא לנו מה שקרה שם וזה נושא רגיש וכאוב שלא עליי לדבר
כל-כך בפתיחות ולהגיד את דעותיי ברבים, אך אני חושבת שאל לנו להאשים את
הדור הזה, הקיים- כי הם לא האחראים למה שאירע ובכל זאת מרגישים וחיים את
האשמה בכל יום.
האנשים שפגשתי מדהימים ואיכותיים, והרבה נערים ונערות בגילי יוצאים
בהאשמות והכללות חסרות שחר לגבי הגרמנים, אבל אני יכולה להגיד בוודאות שהם
לא אחרים מאיתנו בשום דבר, הם כמוני וכמוכם והרבה מהנוצרים בגרמניה אוהבים את ישראל!
טוב, נסחפתי, זה לא מה שרציתי לחלוק.
ביום ראשון ה-3.8.08 יצאנו לפנות בוקר מברלין לפולין, באוטובוס. נסיעה של 9 שעות עם עצירה אחת.
חלק מהדרך לא יכולתי שלא לחשוב על היהודים שנלקחו ברכבות למחנות ההשמדה.
בעוד שאני נסעתי באוטובוס פירסט קלאס הם נסעו ברכבת מיושנת וסביר להניח
שהייתה הרבה פחות נוחה ממה שהאוטובוס שלי היה. בעוד שאני נוסעת 9 שעות עם
עצירה יחידה הם נסעו ימים אם לא שבועות, ועד כמה שידוע לי הרכבת לא עצרה
עד שהגיעה ליעדה. יש עוד מיליון השוואות שאני יכולה לעשות- הרעב, המחלות,
ההפרדה מבני המשפחה- כל אלה העלו בי צמרמורת וניסיתי שלא לחשוב על כך.
ביום שני ה-4.8.08 נסענו לאושוויץ. באוטובוס בדרך לשם קרן ביקשה שנקרא את יחזקאל ל"ז- חזון העצמות היבשות.
הסיור באושוויץ לא היה קל עבורי, לא בכלל. בהתחלה הייתי אדישה לדברים
שראיתי, אך מהר מאוד התחיל לכאוב לי הגב, סבלתי מכאבים נוראיים. במסע
הבנתי שאחת הדרכים שלי לא להתמודד עם כאב מנטלי היא לבטא אותו בכאב פיזי.
כשעמדנו לצאת מבלוק מספר 4 הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת לעמוד, ובקושי
נשמתי. אני והשותפה הגרמנייה שלי יצאנו והתיישבנו על הדשא. ביקשתי ממנה
להתפלל בשבילי והיא הסכימה.
הסתכלתי על האנשים העוברים והשבים וחשבתי על איך שהמקום היה בתקופה
שהיהודים היו בו. פתאום חשבתי על כל האנשים שנרצחו, כל האנשים שהייתה להם
משפחה, זהות והיא נלקחה מהם. חשבתי על איך שאנחנו הולכי במקום ההוא כאילו
כלום. כל-כך כאב לי כשחשבתי על האדישות שהייתה בי קודם לכן.
שתינו ישבנו שם ובכינו. כנראה שהיא חשבה על אותו הדבר, ואני יודעת שכאב לה.
אחרי הפסקה שעשינו הלכנו לבלוקים 10 ו-11. היה לי ממש קשה אז הכלתי עם קרן- המדריכה שלנו.
עמדנו ליד קיר המוות וראינו הרבה פרחים מונחים לפניו והרבה אבנים קטנות
מונחות עליו. הגרמנים שאלו למה אנשים שמים אבנים וביקשתי מקרן להסביר.
"יהודים שמים אבנים על קברים, ובמקרה הזה ליד הקיר משום שהאבן מסמלת משהו
עצוב וקשה ולא כמו הפרחים שינבלו אחרי כמה ימים, האבן תישאר שם להנציח את
המת".
נכנסנו לתאי הגזים והדלקנו 3 נרות זיכרון. אני והשותפה שלי קראנו, בעברית
וגרמנית, את יחזקאל ל"ז. הייתי עטופה בדגל ישראל ופשוט חוויתי גאווה עצומה
בעם שלי, באלוהים. שגם אחרי הניסיון הגדול הזה להשמיד את עם ה' אנחנו
עדיין כאן. אני עדיין פה, וחייה במדינה יהודית- בישראל. זה היה כל-כך חזק
לקרוא את הפרק הזה שם.
"הייתה עלי יד-יהוה ויוציאני ברוח יהוה
וינחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות: והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות
מאוד על פני הבקעה והנה יבשות מאוד: ויאמר אלי בן האדם התחיינה העצמות
האלה ואמר אדוני יהוה אתה ידעת: ...כה אמר אדוני יהוה לעצמות האלה הנה אני
מביא בכם רוח וחייתם"
חלק מתוך היומן שלי: (יום שני ה-4.8.08 בערב)
"העברתי אותה מהר וחזק על הרגל ופתאום זה נפתח וראיתי את הבשר שלי והתחיל
לרדת מלא דם. ממש נבהלתי. ניסיתי לסגור את החתך עם היד ורצתי למטה הכי מהר
שאני יכולה. בדרך נכנסתי ללחץ והתחלתי לבכות ולמלמל והגעתי למטה ורצתי
למרינה (השותפה הגרמנייה שלי) בוכה כמו מטורפת ונשענתי עליה. היא ניסתה
להרגיע אותי ולהבין מה קרה ואני רק ממלמת&nbsp; i didn't mean to, i'm sorry&nbsp;
ומירי הסתכלה עליי ופתאום היא קלטה שיורד לי דם מהרגל אז היא ניגבה את כף
הרגל שי והיא ביקשה שאני אסתובב. הסתכלתי עליה כמו ילדה בת 5 וסובבתי את
הרגל לאט לאט, מפחדת מהתגובה שלה. היא נתנה צרחה קטנה, שכמו נפלטה לה בלי
שתתכוון, כשהיא ראתה שזה עמוק. היא רצה למטבח. היא חזרה וך כמה דקות עם
הטבח והוא חבש לי את הפצע.
... נסענו לחדר מיון בפולין באיזה מקום נידח. היה אמצע הלילה והיו רק שני
רופאים. אף אחד לא מדבר אנגלית. בסוף עשו לי ארבעה תפרים ברגל."
המסע שלי לפולין גרם לי להתמודד עם עצמי. עם דעות קדומות, עם פחדים ועם השואה- גיהינום על פני אדמות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
