Special ;)

תמיד אומרים שאנשים לא מעריכים דברים עד שהם מאבדים אותם. עד עכשיו, בכל פעם ששמעתי את המשפט הוא התייחס לאדם מסויים בחיים של הדובר או של הנדבר. אבל זאת הפעם הראשונה שהמשפט הזה תקף לגבי משהו הרבה יותר עמוק ואמיתי, על חלק מעצמי.

הדבר, שיכול להיות שיש לו את החשיבות הגדולה ביותר עבורי, אבד. אתמול בלילה ליבי כל-כך כאב שבאמת זעקתי לאלוהים בלא מחשבה מוקדמת ושאלתי מדוע הוא היה צריך לקרוע חלק ממני ולקחת אותו. היצירה שלי. הכל פשוט נעלם כאילו מעולם לא היה.

אמנם יש ביכולתי לשחזר חלק מן הדברים אך אין בי הרצון לעשות זאת. תחושת הכניעה לגורלי המר גדולה מכדי שואכל להתנגד לה.

מדוע בא עליי הניסיון הזה? מוחי יודע אך ליבי אינו מסוגל להבין.