Special ;)

מאז שעזבתי את ישרא פעם אחרונה אני מרגישה כאילו אני פחות מחוברת לעצמי.

קשה לי לבטא את עצמי, אני לא מחוברת לרגשות שלי. אני כמעט כבר לא כותבת, לא כתבתי שיר טוב כבר הרבה יותר מדי זמן וגם אין לי מוזה אין לי חשק אין לי דחף לזה וזה חסר לי. וזה מעצבן אותי שאני ככה.

אני רוצה להיות מחוברת לרגשות שלי.

אם מישהו ישאל אותי איך אני מרגישה אני לא בטוחה שאני אדע מה לענות לו.

עברתי היום על פוסטים ישנים, כאלה שכתבתי כשרק פתחתי את הבלוג. אמנם הייתי במקום אחר לגמרי בחיים שלי והייתי מאוד רגשנית, עוברת מהר מדיכאון לשמחה ומושפעת מאחרים ומבנים, כנראה שככה זה גיל ההתבגרות, אבל אני מתגעגעת לזה קצת.

אני רוצה להרגיש דברים חזק, ולרצות לבכות ולצרוח ולחייך ולהתרגש וזה פשוט לא קורה לי.

ויש אהבה בחיי, ויש התרגשות, ורצון, וציפייה, לעמים גם אכזבה וקצת דיכי. אבל זה לא כמו פעם. הלוואי וזה היה.

אתמול בערב חזרתי מחולון.

שבוע שעבר סיימון, אחיו הגדול של דויד, התקשר אליי והודיע שבדיוק שבוע אחר-כך, בסופ"ש, הם עושים מסיבת הפתעה לדויד ושאני מוזמנת. יש לציין שיום ההולדת שלו חל באוגוסט ושאולי הם קצת איחרו עם הקטע אבל לא נורא.

אז ככה ביום שישי בצהריים מצאתי את עצמי תופסת אוטובוס לחולון- עיר שהייתי בה רק פעם אחת בחיי, וגם זה היה במוזיאון הילדים. עליתי על האוטובוס שאיציק אמר שיוריד אותי ממש ליד הבית שלהם ונסעתי. אחרי כמה מן על האוטובוס הלב שלי התחיל להחיש פעימותיו ונשימתי נעשה קצרה עד לרמה שהייתי צריכה לקחת נשימות עמוקות ולנסות להרגיע את עצמי. התרגשתי. אני מכירה את המשפה שלו, כל אחד בנסיבות אחרות, ובכל זאת עדיין הייתה התחושה המצחיקה הזאת. דניאל, אחותו שהיא בגיל שלי, ירדה למטה כדי שאני לא יאבד את עצמי, ולקחה אותי למעלה. להפתעתי עוד לא היו הרבה אנשים ורוב המשפחה בכלל לא הייתה שם. גם את כל החברים שלו אני מכירה או שהם חברים טובים גם שלי אז לא היה לי מה להילחץ, להיפך, זה עזר להרגיע אותי. ישבתי בסלון עם כמה חברים ודיברנו. עם הזמן הצטרפו אנשים וגם ג'ן, אמא שלו הגיעה והתחילה לבשל עם דניאל.

הגיע הזמן והתחילו להתלחש שהם עוד מעט באים מהסנוקר. יוני סיימון ואבא שלהם לקחו את דויד לשחק כדי שכולם יוכלו להגיע בלי שהוא יידע. כולנו עמדנו מסביב לדלת וכשהוא נכנס צעקנו "הפתעה!!" כמו שצריך ולשמחתנו הוא הופתע. כולם אמרו שלום לכולם, כשהוא הצליח לקחת שנייה לחבק אותי ולהגיד היי הוא חייך את החיוך המקסים הזה וראו בעיניים שלו שהוא מצטער שאין לנו זמן להחליף קצת יותר מילים מזה.

ישבנו כולם בסלון, דיברנו, צחקנו, שמענו סיפורי צבא כרגיל ובינתיים בנות משפחה בישלו לנו וערכו את השולחנות. כשג'ן קראה לאכול כולם נהרו לשולחן האוכל וכמעט לא היה כבר איפה לשבת ואוריה קרא לי לשבת איתו בסלון. סיימון עבר לידי ועצר בעדי. הוא עשה לאיציק, שישב ליד דויד, סימן והלז קם וחייך. ואז סיימון פנה אליי בחיוך, חצי מרושע חצי משועשע, ואמר לי שיש מקום פנוי שם בשולחן ושעליי להתיישב שם. נתתי לו מבט שאני מקווה שנראה כאילו אש יוצאת לי מהעיניים ואחרי עוד כמה כאלה הלכתי בלית ברירה להתיישב ליד היצור שלי. מצד אחד ברור שרציתי לשבת לידו, אבל זה גם היה פאדיחות רציניות- מול כל המשפחה והחברים איציק קם כדי שאני אוכל לשבת לידו!

אכלנו, צחקנו והערב התקדם. אחר כך הלכנו לשחק באולינג- שבו הפסדתי והתחלתי להרגיש רע. דויד היה תותח, הוא ניצח בבאולינג ובעוד כמה משחקים שהם שיחקו שם אבל משום מה זה לא עשה עליי רושם כמו שזה היה אמור. פתאום הסתכלתי על סיימון והתחלתי להרגיש רע עם עצמי. (פעם הייתי דלוקה עליו) ופתאום כאילו מישהו ניסה לעורר בי תחושות חמות כלפיו שוב. אחרי שחזרנו הבייתה זה עבר לי.

שיחקנו היילו באקסבוקס (לא אני, כמובן, אני גרועה בזה) וכל מיני שטויות באייפון. היינו ערים עד שעה מאוחרת ובאיזשהו שלב דויד בא לשבת לידי וממש שמחתי. דיברנו קצת, צחקנו, חייכנו, וכשהגוף שלי נגע בשלו אפילו ממש בקטנה, בטעות, התרגשות עברה בי. הרבה זמן לא הרגשתי ככה.

טוב אני צכה לעוף המשך יבוא..

היינו אמורים להיפגש שבוע הבא, ביום שישי אחרי שהוא יצא לחג סוכות.

ביום רביעי הוא פתאום שלח לי סמס שאומר שהוא יוצא בחמישי והוא רוצה שניפגש. קבענו להיפגש בים בת"א בשש בערב.

היה לי קצת קשה לישון מאז ומשום מה ממש התרגשתי.

אפילו אתמול כשירדתי מהמונית ליד הים וראיתי אותו בצד השני של הכביש מחכה לי, הלב שלי דפק כמו מטורף.

זאת לא פעם ראשונה שאני רואה אותו, שאנחנו מדברים; אבל זאת פעם ראשונה שאנחנו יוצאים לבד.

כשכבר הייתי קרובה הוא בא וחיבק אותי. חזרנו למקום איפה שהוא חיכה לי והוא הרים את התיק הענק שלו והתחלנו ללכת לכיוון הים. הוא הגיע ישר מהצבא, מהדרום. עם התיק הענק, עם הנשק, ולצערי לא לבוש במדים.

ירדנו לחוף וישבנו בחול. בהתחלה היו כמה שתיקות, הוא בכל זאת ביישן ולפעמים גמאני לא יודעת מה להגיד לו. אחר-כך השיחה זרמה ובאיזשהו שלב נמאס לו מהנשק והוא הניח אותו עליי. קצת נרתעתי והוא אמר "את יכולה לגעת בו". "החברים בבית לא נותנים לי להתקרב לנשק, אולי תעשה חכם גם אתה". בהתחלה זה היה מוזר שהוא ככה עליי אבל אח"כ כבר החלתי לפתוח ת'כיסים ולחטט לו בשטויות שם.

אחרי איזה שעה שישבנו שם הוא הציע שנלך לאכול גלידה. אז עלינו לטיילת וישבנו לאכול גלידה. היה ממש נחמד ומצחיק.

בכביש מולנו עברו כמה עגלות כאלה עם סוס שמסיעים אנשים והוא הציע בצחוק שנעשה את זה. חמוד.

היה ערב מהנה במיוחד. אחר-כך הוא גם דאג קצת יותר מדי שאני אצליח לחזור הביתה.

מקווה לראות אותו גם שבוע הבא ולהינות ככה