שיהיה לנו בית
שיגידו עלינו שבסוף זה יגמר
אפילו אם חשבנו שיהיו לנו ימים טובים יותר
ביחד, קצת יותר מידי קרוב מסוכן לנו ככה
זה מפריע לאהוב
אז בוא נריב כל הלילה
מה אכפת לי ממחר
נמשיך ללכת הלאה
לפחות נדע שמשהו נשאר
אחר כך נוכל להתבגר על זה ביחד
שיהיה לנו בית, עם כלב ועם חצר
ושני עצי זית לשבת ולדבר
כל בוקר אתה תתעור לידי במיטה
שתחשוב שאני יפה אפילו עוד 20 שנה
ושתאהב אותי גם אם אהיה שונה
שאספיק להגשים את כל החלומות שלך
ושנפסיק להאשים אתה אותי ואני אותך
שנתגבר, שלא אפגע בך יותר
שיהיה לנו בית, עם כלב ועם חצר
ושני עצי זית לשבת ולדבר
כל בוקר אתה תתעור לידי במיטה
שתחשוב שאני יפה אפילו עוד 20 שנה
ושתאהב אותי גם אם אהיה שונה
אז בוא נריב כל הלילה
מה אכפת לי ממחר
נמשיך ללכת הלאה
לפחות נדע שמשהו נשאר
אחר כך נוכל להתבגר על זה ביחד
אחר כך נוכל להתבגר על זה
להתבגר על זה
כואב לי שאני לא יכולה להגיד את זה יותר עלינו.
שאין יותר אנחנו, עכשיו זה אני ואתה בנפרד.
זה כואב לי, ורע לי. אני לא יודעת איך להמשיך מפה..
נמאס לי מההרגשה הזאת,
ונמאס לי לרצות/לנסות להבין למה זה נגמר!
למה החלטת שזה מה שצריך לקרות..
על סמך מה?
אני שונאת אותך. על מה שעשית לי, ועל מה שאי-פעם הבטחת,
ולא קיימת. חשבתי שזה הדדי..
שאתה אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותך.
ושכשאמרת לי שזה ימשך לתמיד, ובחיים לא יגמר,
האמנתי לך.
וחשבתי לא משנה מה יקרה, אנחנו נוכל לסבול,
ולעבור את הכל.
ביחד.
אבל אין יותר ביחד. ואני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.
אבל אחרי הכל, בסטירה מטורפת..
אני אוהבת אותך, כמו שלא אהבתי בחיים.
זה לא עובר, וזה לא יעבור. כי אני לא רוצה שזה יעבור..
מתי יגיע הסוף...? והפעם שיהיה טוב לשם שינוי.
ועכשיו אני באמת מבינה,
בחיים יש באמת מצבים שאף אחד לא יכול להתמודד איתם לבד.
ובלעדייך, לא משנה כמה אנשים יהיו ויתמכו..
אני לבד. לבד לגמרי.
ואני לא רוצה להיות לבד.
בדידות...ה'ביטוי' הזה באמת צריך לצאת לי מהראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
