שלום.
כן , אני לא טובה בהתחלות , ושמתי לב לכך עוד ממזמן ,
תמיד קשה לי עם התחלות , בכתיבה , בדיבור ,בשירה וכל מה שבסגנון .
יש לי בלוג שהוא לא אנונימי,ותוך כדי כך התאספו ילדים מהשיכבה,מהכיתה ,
והתחילו לקרוא את כל מה שאני רושמת , חושבת , חולמת . מאוהבת.
ולכן,החלטתי להיות אנונימית פה,
אני ילדה חייכנית,שקשה שתראו אותי מורידה את החיוך,
אוהבת לצחוק,ואפילו 'מחורפנת , מטורפת' וכל מה שבאמצע.
אני לומדת שנה לפני התיכון , בכיתה ט'.
אני אוהבת את הכיתה , את השיכבה אולי פחות, הבית ספר?נחמד.ונסתפק בכך.
אני לא ילדה מצטיינת,כמובן שאני לומדת ומביאה ציונים טובים לבדי,אני נמצאת בסביבות ה-80.
אני אוהבת ללמוד , אע"פ שאני מאוד עצלנית,כשאני אופטימית בשיעורים ובלימודים,קשה לעצור אותי,
אבל שוב עם ההתחלות, שכל כך קשה לגרור אותי להתחיל לעשות שיעורי בית,
ואפילו עכשיו,שיש לי עבודה למחר,אני לא עושה,
וכמובן,שאני מתחייבת לעשות אותה,כנראה ששוב,ששוב אני לא אשן כל הלילה מהסיבה הלימודית.
ההורים שלי נפלאים,אני מחוברת לאמי,בערך,קשה לי לספר לה הכל,אפילו שאני מודעת,וזה מוכח שהיא,
הבנאדם שאני יכולה הכי הרבה לבטוח בו,ושאין לי ממה להתבייש,ושהיא משקיעה בשבילי את כל העולם,
עדיין קשה לי לספר לה הכל,במיוחד בחיי האהבה והמין שלי,
שהנושא הזה כל כך רגיש,וכואב אצלי.
ובהקשר לאבי,הוא אבא חורג.
אבי הקודם 'נהנה' להתעלל בי קשות כשבקושי עוד הלכתי,
ולא רק בי, אלה גם באמי.
הוא לא אוהב אותי בכלל,לא אכפת לו ממני,הוא לא התקשר אליי אפעם,לא ביומולדת,לא בחגים,
אפילו לא בבת מצווה שלי.
הוא אפילו לא משלם עליי דמי מזונות,הוא אומר שאני סתם 'פג', עם נקרא לזה כך.
אבי החורג,מצחיק,דואג,אוהב והכל יחדיו,
אפילו אם אני מספרת ואומרת שאני שונאת אותו,זהו שקר,פשוט שנינו עקשניים,
ולכן על כל שטות אנחנו רבים,ובמיוחד לפני המחזור שלי שאני עצבנית על כל העולם.
אני שונאת את היחס שלי להורים,זה נובע מכך שאני עצלנית,חוצפנית,חופרת ועוד כל משבסגנון,
תמיד חסר לי 'צומי',תמיד אני רוצה עוד ועוד ועוד חום ואהבה.
ולכן,אפילו שאני מתבודדת,אני אוהבת להתבודד,סוג של 'התרגלות למצב'.
אוקיי, אז יש בעיה אחת שכל כך מפריעה לי,
זה כל כך מוזר לי לכתוב את זה,
אבל בתכל'ס? לא אכפת לי מה תכתבו בתגובות , אני מצפצפת על כל אלו שממשיכים לרדת על הנושא,
זה התחיל השנה,שוב קשה לי עם ההתחלות,אפילו שאני רואה שהסתדרתי מצוין.
המורה,
נוותר על השם ,
אז,איך אני אתחיל ..
אז,אני יושבת כאן,ומנסה לכתוב לך,אני יודעת שלא תקרא את המכתב,את הסיפור,אפילו שאני כ"כ רוצה בכך.
אולי אני אצליח במילים אלו ליצור המחשה,צורה לכל אותם הרגשות שמתרוצצים,צפים בי מאז שהתאהבתי בך,
לראשונה בחיי .
אני צעירה מאוד כמה מפתיע,תלמידה לא מופרעת וחייכנית.
בשיא ההתרגשות,הרגשות,והלהט של גיל ההתבגרות השנוא הזה אך הבלתי נשכח,
שהבנתי שאני מאוהבת בך, במורה שלי.התאהבתי במורה שלי להיסטוריה.
כמה שהסיטואציה הזאת מוזרה לי לכתוב פה.
מכל האנשים,התלמידים בעולם הזה,התאהבתי בך.
עוד לא בת שש-עשרה,בקושי יודעת מי אני,ומה אני רוצה מהחיים שלי,פתאום אני מתאהבת במישהו,
בבחור מבוגר,יפיפיה בעיניי,חכם,ומנוסה.
מאוהבת . חחח , מי בכלל שמע על זה?
למדתי ,וחונכתי שאהבה היא כמו באגדות,
שיש זכר ונקבה,ששניהם שונים,ועם הכל ? הם מתאהבים,
את כל צלילי הפעמונים,הציוצים של הציפורים,אבק הקסמים מסביב,הניצוצים.
האמנתי באהבה כזאת , ובסוף , ועכשיו ? כבר לא,קשה לי להאמין שהיא קיימת.
אני יודעת שאני עוד בגיל ההתבגרות,וכל החיים לפני,ובטוח שאני אמצא אהבה,
אבל עם זאת,קשה לי כל כך.
בהתחלה חשבתי שזה שהמשיכה בכלל מאיך שאתה מסביר, מהקסם,החוכמה,החן שבהסברייך,בדברייך,
ההסברים שהסברתה לי,המבטים ששלחתה לי בשיעורים,המחמאות שלך בשיעורים,החיזוקים שנתתה לי.
תמיד שנאתי היסטוריה,הייתי נכשלת בתעודה,שנאתי את המורה.
והשנה ? נפתחתה עליי,נתתה לי להבין,להיפתח,להקשיב,להתרכז,בשיעורים שלך,בנושא שכל כך שנאתי.
ולפעמיים ? אני מוצאת את עצמי מדברת איתך שיחות קצרות על הנושא ,שמרתק אותי כל כך,
בגללך,בגללי,אני כבר כל כך מבולבלת.
את כל רגשותי,התנהגותי,חיי השקעתי בשיעורים שלך,
רציתי , רוצה , להיות יותר מוצלחת מכולם בכיתה,
שאהיה התלמידה המועדפת שלך,
ואני רואה בכך,אני מצטיינת בשיעורים שלך,דואגת להוציא רק מאיות,
ואני מקבלת ממך את המחמאות,החיזוקים,הציונים בתעודה.
אני כל כך מחכה לשיעורים שלך,פעמיים בשבוע,אני משקיעה בהכל,
רק בשביל איזה ארבעים וחמש דקות שאוכל לשמוע,להקשיב לך ולקולך.
אני לא יכולה להאשים אותך.זאת אני שהתחלתי ופתחתי בציפיות,
ומההערכה שיצאה ממני כלפייך ללא גבולות,
אני זאתי שנתתי לעצמי להימשך עלייך,להיגרר אחרייך,להתאהב בך,לא עצרתי זאת.לא חשבתי על לעצור זאת.
אני רוצה לדעת עלייך הכל,מה אתה לובש,מה אתה חושב,מה אתה מריח,מה אתה אוכל,על החיים שלך,
מה אתה לומד, הכל.
אולי אתה נשוי,אולי יש לך ילדים,
את החלק הזה לא הפנמתי עד הסוף,והתחלתי לחשוב,לחלום,להרגיש שאתה הבן זוג שלי.
זה כל כך טפשי אני יודעת,כל כך טיפשי,הייתי מבולבלת,כבר מהשיעור הראשון שהעברתה בכיתתנו.
אני עיוורת לכל אחד מהשיכבה,לכל אחד שאני רואה,לכל אחד שמנסה להתחיל איתי,
חברותיי לא מבינות אותי,אני פאקינג בת חמש עשרה,ולא הסתכלתי בכלל על בחורים.
לקח לי הרבה זמן להבין שאני מאוהבת בך,זה לא היה לי קל , זה היה אכזרי,זה כואב לי,זה צורב לי לדעת ,
להבין מהידיעה שאני מאוהבת במורה שלי להיסטוריה,שלמען השם הוא גדול ממני בהרבה מאוד שנים.
הימים עוברים,ואני לא רוצה בכך,אני לא רוצה באהבה הזאת בכלל,
אני יודעת שהיא לא תתגשם,לא תתממש,לא כלום,
אני מפחדת להסתכל לך בעיניים,מחשש שתבין,תנחש שאני מרגישה כלפייך משהו,
אני ממשיכה לשתוק,וזה מטריף אותי.
ועוד יותר מטריף אותי שאין לי תשובה לכל הסיפור הזה.
אין לי מה להוסיף.
מוזמנים להגיב
שלכם אנונימית
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
