לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

החלסטרה של שוקו

כינוי:  jazz bear

בן: 33

ICQ: 262153543 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2022

מה יהיה איתי? ניתוח 2 להישרדות


אני מצטער, אבל העונה הנוכחית של הישרדות מרתקת מדי ויש לי יותר מדי מה לכתוב עליה.

העונה הזאת היא דוגמה מובהקת לשינוי המגדרי שאנחנו עדים אליו בעשורים האחרונים, ובשנים האחרונות בפרט. שינוי של נשים, וגברים ויחסיהם אחד עם השני.

כאמור גם בתחילת העונה הזאת נשים נצמדו לגברים כדי להתקדם בשלבים הראשונים של המשחק, שכן לגברים יש יתרון על הנשים בשלבי המשחק הראשונים - הם חזקים יותר, נחשבים אוטומטית ל"מובילים" (בעוד הנשים נחבות למובלות), ולוקחים משימות חסינות ואוכל. אך היתרון הזה התהפך לחלוטין בשלב שג'קי, באקט פמיניסטי, החליטה שהיא עושה ברית בנות ובוגדת בדודו.

ברית נשים, או סולידריות נשית, היא הכח הנשי בהתגלמותו. אנו רואים אותו בתנועת me too# - כשנשים משתפות פעולה אחת עם השניה, יש להן סולידריות שקשה לשבור. כמו בדמוקרטיה, ברית חזקה נוצרת ממוביל ומובלים, ובברית הנשים יש את ג'קי ששולטת ביד רמה על הנשים המובלות ומובילה אותן אל עבר הגמר. אי אפשר שלא להתרשם מזה. אי אפשר להאשים אותה שהיא מנצלת את הכלים שלרשותה כדי להגיע לגמר.

 

הבעיה היא בגברים. בעוד שהנשים משתפות פעולה, רוקמות מזימות ומפילות את הגברים אחד אחד כאילו היו ברווזים בעונת הציד, הם, אחד אחד, חולמים, מתעלמים, מקריבים את עצמם שוב ושוב לטובת הכלל (הלך הרוח שהתבטא בשבט ליבולן וגרם להצלחה שלו - אלטרואיזם אל מול אגואיזם), אפילו כשהדבר נעשה במופגן מולם במשימת החסינות האישית האחרונה. הגברים הודחו אחד אחד על ידי הנשים, וכשבא תורם את מי הם בחרו להדיח? אחד את השני.

 

אני חושב שהסיבה שנשים מוצלחות כל כך בשיתוף הפעולה הזה לעומת הגברים היא אבולוציונית וגם חברתית.

מבחינה אבולוציונית- גברים לא ערוכים לשלב פעולה אחד עם השני נגד נשים - אלא להתחרות אחד בשני על הנשים. רואים את זה בכל חיות הטבע, וגם אצל בני אדם. מתי גברים כן רגילים לשתף פעולה ביחד? כשהם יוצאים לציד, מקימים להקה, חברה, ועוד. כשיש משימה.

אך בשבט קטן ומצומצם שמבוסס על ריכולים, הבעת אמפתיה, נאמנות וסולידריות מגדרית - היכולת הנשית עולה על זו הגברית. היכולת בדיבור, בשיתוף, הן תכונות חשובות במשחק השרדות, ונשים עולות בהן על הגברים.

היה מכמיר לב לראות את הגברים מודחים אחד אחד ויושבים ביציע הכבוד ומביטים בנשים ביאוש, ובמיוחד לראות את דנדן מפנה את מקומו לשירה, כשזו הודחה אחריהם, ועושה את תפקידו כגבר.

 

מבחינה חברתית נשים קיבלו לגיטימציה (מוצדקת מאד) לוותר על כבלי ההחברה ועל התכונות שפעם "הפכו אישה לטובה" - כניעות, מופנמות, צייתנות וכ'ו. היום נשים מקבלות חיזוקים חברתיים, הן מנשים והן מגברים, על ראוותנות, כח, עוצמה וקשיחות. 

אך לעומת זאת, גברים עוד לא קיבלו לגיטימציה להסיר את כבלי החברה ואת התכונות ש"הופכות גבר לטוב" - ג'נטלמניות, הקרבה עצמית (המילה "גיבור", שלרוב מיוחדת למי שמקרב את עצמו לטובת הכלל, באה מאותו השורש של המילה גבר) קשיחות וקבלה של כאב מבלי להראותו.

 

כשגבר מתלונן על חוסר איזון או חוסר צודק בין נשים לגברים, למשל שגברים משרתים בהתתנדבות שנה יותר מנשים, או שמצופה מהם לשלם על הדייטים, אז הוא נתפס כילד, כבכיין, כ"גברירי" (הלחם שנוא עלי במיוחד בין גבר לשברירי, הרומז שלגבריםאסור להראות שבריריות). כי הרי לנשים אין שום יבה לוותר על הפריווילגיות האלה, אך גברים לא משתפים פעולה כמו נשים כדי לשנות את זה, שכן אבולציונית, כפיש כתבתי- הם רגילים להתחרות בינהם על הנשים. גבר שחושף את חוסר שביעות רצונו מהיחס השונה שהוא מקבל לעומת נשים (וכפי שיש חוסר צדק לעומת נשים יש חוסר צדק לעומת גברים) למעשה שורף את עצמו ומוציא את עצמו מהמשחק. שאר הגברים לא יעזרו לו, אלא יקראו בזה הזדמנות לעקוף אותו.

 

לגברים יש פי 40 יותר טסטסטורון מנשים ולכן הם יותר פגיעים, כן, פגיעים, להזדקקות מינית. זאת חולשה גברית כפי שהתמכרות לסמים, שגם היא נושאת הנאה ברגע החדרת הסם, היא חולשה. אמנם בהישרדות VIP המתמודדים אינם מקיימים יחסי מין אחד עם השני ואינם נלחמים על מין, אך יחסי הכוחות למרבה הפלא- השתמרו. הגברים רגילים להתחרות על לב הנשים, והנשים נותרו הבוררות של הגברים - מי לחיים ומי להדחה.

 

יש לומר, הנשים של העונה הנוכחית בהשרדות מרשימות בתור עצמן, בעיקר אלה שהיא בחורה נפלאה ומצחיקה. גם ג'קי, שאינני מעודד אותה, מפגינה את יכולת המשחק המרשימה ביותר שראיתי לאחרונה במשחק. הן הדיחו את אוהד בוזגלו השוביניסט אחת שתיים, חברו לקבוצה חזקה מאד שצפויה לנצח, אלא אם דודו ויהונתן יבינו שמשחקים בהם כמו מריונטות וילכו עד הסוף עם הברית שלהם, כמו דויד ויהונתן שעל שמם נקראו.

ג'קי מתכננת להגיע עם ברית הנשים לגמר ולהעביר בכך מסר לנשות ישראל. לדעתי ניצחון שכזה, אם יקרה, אמור ללמד דוקא אותנו הגברים - מה כוחה של סולידריות נשית ולמה הגיע הזמן, סוף סוף, גם לקצת סולידריות גברית.

נכתב על ידי jazz bear , 7/2/2022 20:45  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



למה אני אני


אני חושב שלא הייתי ילד רצוי וזה די מסכם את העניין.


ילדים שנולדים בטעות הם לא דבר נדיר, אבל גם הם לפעמים נולדים למשפחות שרצו אותם. לאבות שרצו איכשהו, מתישהו, ילדים שימשיכו את דרכם. שהיתה איזו התכוננות לקראתם, ציפיה, בקשה. לא סתם הרי אומרים שהורים לילדים מאומצים הם ההורי הכי אוהבים בעולם, הם הרי מתכוננים לקראת ילדיהם הכי הרבה.


אבל אבי לא תכנן אף אחד מילדיו, שנולדו משתי נשים שונות.


עוד קודם שנולדתי אבי הביא שני ילדים לא מתוכננים והתגרש. כחודשיים לאחר הגירושים כבר היה עם אמא שלי, פסק זמן שכמעט לועג לכל עצה להתבוננות עצמית ולקיחת הפסקה בריאה בין גירושים לקשר הבא. ואז אני נולדתי, והם נתקעו ביחד. לרוב ילדים לוקחים אחריות על גירושי הוריהם, אני מאלו שצריך לקחת גם על נישואיהם מלכתחילה.


אבי לא ציפה לעוד ילד, כבר היו לו שניים יותר משתכנן, אבל אם כבר, לאחר שני בנים, הוא רצה בת. בבדיקות ההריון נאמר להורי שאני בת, והם ציפו לי כבת כל ההריון. כשנולדתי לא רק שהייתי ילד לא צפוי, אלא אכזבה לאבי שנולדתי בן זכר.


הלידה לא היתה טבעית אלא לידת מלקחיים: בה תפסו את ראשי ומשכו אותי החוצה. זה היה יום שישי ואולי הרופאים רצו להגיע הביתה מוקדם לארוחת שבת. אני חושב שבעיות ניולוגיות רבות שחוויתי כילד נובעות מהלידה הזאת.


וזאת היתה נקודת הפתיחה שלי בחיים - ילד למשפחה בהפתעה שציפתה למשהו אחר. הייתי ילד אהוב על ידי אימי ובהמשך על ידי אבי, אבל לא הייתי רצוי. לא מראש. וזה השפיע עלי.


שכן אבי לא תמיד חלם על ילד שיוכל ללמד אותו דברים כמו שאבות אחרים למדו את ילדיהם כדורגל, או כל דבר אחר. הוא היה טרוד בגירושיו הראשונים ואני נולדתי אל תוך שטח ההפקר. אימי אהבה אותי מאד, לא רק בצורה אמהית אלא ממש בצורה הורמונאלית שכמעט לא יכלה לשאת.


 


למרות הלידה, בעיות קוגנטיביות לא היו לי כלל והתחלתי לקרא בגיל שנתיים וחצי, אולי כי אחי הקטן נולד ונלחמתי על תשומת הלב שנלקחה ממני.


הורי רבו תדיר, והתגרשו כשהייתי בן 6.


הייתי הילד הכי יפה בגן. כך לפחות הגננות היו אומרות לאימי, ואפילו בנות המשפחה של הגננות שראו את תמונות המחזור של הילדים ציינו זאת בפניהן. 


כשהגעתי לבית הספר היסודי לא הבנתי מדוע אין מתקנים ומגלשות כמו בגן. זה תפס אותי לא מוכן.


הייתי הילד הכי צעיר בכיתה של ילדים שחלק גדול מאבותיהם לימד אותם כדורגל (אחד מהם אפילו היה שחקן אמיתי והופיע בסופרגול), שהפך לספורט המועדף ולמדד הרשמי למי מקובל ומי לא. בכל משחקי הכדור תמיד נבחרתי אחרון. זה הלך ונהפך למסר ברור, אינני אחד מהקבוצה, בוחרים בי רק כי חייבים, והמשכתי להיות ילד בלתי רצוי.


עבודה בקבוצות, יכולת חשובה בכמעט כל מוסד ארגוני, היא דבר שלא יצא לי לתרגל בכל שנות לימודי. זה דבר שהשפיע על שירותי הצבאי וגרם לעובדה שאני עצמאי היום. קשה לי להיות בורג במערכת, כל מערכת. קשה לי לעשות משהו שאינני יודע מה התמונה הגדולה, שאינני יוצר לעצמי את הסכמה שבה אני פועל, עד היום.


היופי שהיה לי בגן הושעה לתקופה לא מוגבלת כששמו לי גשר בשיניים. גם פני השתנו. נותרתי יפה, אך בצורה אחרת.


לא הסתדרתי עם הילדים בכיתתי. הם לא אהבו אותי ואני לא אהבתי אותם. בכיתה ו' היה עלי חרם בגלל מריבה על עט מחליף צבעים. 


לרוע המזל, ברמת גן אין חטיבת ביניים ונאלצתי להשאר במוסד הזה שנתיים נוספות.


שנתיים זה הרבה בכל גיל, אבל כשאתה ילד במוסד שאתה לא אוהב, כשאתה מתחיל להפתח לעולם בחוץ, לראות שאפשר אחרת אבל שכמה שלא תשתנה, תתאמץ, תנסה, כאן לא יתנו לך הזדמנות שניה, זה נראה כמו נצח.


בבית הספר היסודי כבר גיליתי נטיות אמנותיות באופן מובהק. בלי ללמוד מוסיקה, ניגנתי כל מה ששמעתי בקלות, ובזמן השיעורים ובהפסקות כששיחקו כדורגל נהגתי לצייר. היה לי חבר דמיוני אבל הוא היה מאד מפורט. לא היה לו רק שם אלא הסטוריה, אישיות, ממלכה. המצאתי עליו סיפורים מופלאים ושילהבתי בהם את חברי היחיד באותה תקופה, א', שהיה הילד השמן של הכיתה. היינו מנודים יחד.


זכור לי שבסוף כיתה ו' לקחה אותי אימי לפגישת קבלה בעירוני א', תיכון האמנויות בתל אביב. כיוון שלא היינו תושבי תל אביב, בית הספר לא היה מחוייב ללמד אותנו. היועצת הקפוצה הביטה בי ואז בלוח הציונים שלי שלא היה טוב, ודנה אותי לשנתיים נוספות חזרה בבית ספר שלי.


אני לא שומר טינה להרבה אנשים, אני מבין שזאת העבודה שלה, אבל אני שונא עד היום את האישה הזאת.


עד היום אני מאמין שלא התפקיד מוריד אחריות מאיתנו - אנחנו נושאים באחריות לתפקיד שאנחנו ממלאים, גם בבחירתו.


עם זאת שהייתי תלמיד גרוע, וקשיי הלמידה שלי שאולי נבעו מאותה לידה קשה (אני לא צוחק, אני באמת חושב ככה), אני מודה לעובדה שהקושי שלי להטמע במערכת גם מנע ממנה לחדור אלי. המשכתי, בלית ברירה, לשמור על מחשבה חדה ויצירתית, שמנווטת על ידי ולא בהכרח מתיישבת עם ההגיון הכללי של הסביבה שלי.


אתן דוגמה. בתחילת כיתה ו' המחנכת הושיבה את כולנו ושאלה מה אנחנו מייחלים ומציעים לשפר לקראת כיתה ו'. אז כמובן שכל התלמידים שדיברו, כמו שתלמידים עושים, מתאימים את מה שהם אומרים למה שהמורה החדשה מצפה מהם לומר. יחלו שהשנה תהיה ללא אלימות, למשל, או שתהיה שנה בה כולם עוזרים לכולם. אחרי חצי שעה מייגעת שכזו הרמתי את היד והצעתי:


"אם אנחנו מרימים אצבע אחת כדי לענות תשובות, ושתי אצבעות כדי לצאת לשירותים, אני מציע שנוכל להרים שלוש אצבעות כדי לכבות את המזגן".


אני זוכר את פרץ הצחוק של כל הכיתה מההצעה הפדנטית והמוזרה הזאת. אני חושב שמה שמצחיק בה זה שהיא נטולת כל תקווה (אותה איבדתי) ומלאה באמת. כולנו יודעים שהשנה תהיה אותו חרא, בואו לפחות נייעל את עניין הטמפרטורה.


צחוק צחוק: אני זוכר שזאת היתה ההצעה היחידה מאותו שיעור שבאמת הוגשמה באותו שנה.


באותו שיעור הבנתי גם שכשאני פשוט אומר מה שאני חושב, לרוב יוצאת לי מחשבה לא קשורה חברתית והרבה פעמים גורמת לאנשים לצחוק כי היא מפתיע אותם. אמנם לא הייתי הליצן הכיתתי בשום מובן, אבל התחלתי להיות מודע לכך.


היה לי חוש הומור ציני ויבש.


כשהגעתי לתיכון זאת היתה הזדמנות עבורי להתחיל מחדש, ואכן התחלתי בתיכון חדש רמת גן.


הלכתי לכיתת אמנות (מזל!) וישבתי ליד אחד האנשים שישנה את חיי - מתן בנישי.


מתן חלק את אותו הומור יבש כמוני, שנינו אהבנו קומיקס והיינו למרבה הפלא שכנים.


 


היינו אוטסיידרים, חברים מאד קרובים ובאיזשהו מקום גם קנאים אחד לשני.


כדי בעצם להבין מה קרה שם בתקופת התיכון אפשר פשוט לקרא את הבלוג הזה מהתחלה, אבל בגדול אני חושב שבזכות בנישי קיבלתי חסד. בין תקופת היסודי הקשה ובין תקופת הצבא הקשה זכיתי לארבע שנים לא פשוטות- אבל מאד יפות ומעניינות.


בנישי לא היה רק הלינק שקישר אותי לחברים נוספים שהפכו לקבוצה הראשונה שאי פעם הרגשתי חלק ממנה, גם בתור עצמו בנישי היה חלק משמעותי בחיים שלי. הוא בנה אותי, הוא העריך אותי, נתן לי להיות מי שאני.


בתקופת התיכון היה לי כינוי, היתה לי חברה, היו לי דברים שלא העזתי לחלום עליהם בתקופת היסודי. אפילו היה לי מוניטין של אחד שהכל הולך לו בקלות. בחור גבוה ורזה, מה כבר יכול להיות כל כך נורא?


באותה תקופה לקחתי ריטלין, מה ששיפר לי את יכולת הריכוז, הפך אותי לתלמיד טוב יותר בכל המקצועות ושיפר לי, לטענתי אז, את חוש ההומור והבטחון העצמי. עם זאת, לתרופה היו תופעות לוואי.


אחת מהן היתה שאיך התחלתי לקחת אותה השיער שלי החל לנשור. בכיתה י' כבר גילחתי את הראש, כי לא היה מה להציל שם.


השניה היא שזה גרם לי לאי שקט ומצבי רוח שהובילו להדרדרות ביחסים שלי עם אמא שלי.


המצב היה כה גרוע, שבאיזור כיתה י' עמדתי לעבור לפנימיה. הגשתי מועמדות לפנימיית אלוני יצחק והתקבלתי. העניין היה חתום וסגור.


בסוף חזרתי בי, ומסיבה אחד ויחידה - הסתקרנתי מכמה מהחברים החדשים שיצא לי להכי דרך בנישי באותה תקופה. רוני כהן, מרינה שמשי ודורון. משהו באינטואיציה שלי אמר לי שיהיה מעניין אם אשאר איתם. סוף סוף מצאתי אנשים טובים. למורת רוחו של אבא שלי, שהוזעק בכל פעם שרבתי עם אימי, בחרתי להשאר בבית.


לקראת סוף כיתה י', ולמרות שהיה לי טוב בתיכון חדש, רציתי לעבור לאורט אבין. סוף סוף היו לי ציונים טובים ורציתי למצות את חווית התיכון ולגרום לה להשרע על כמה שיותר חוגים חברתיים. הלכתי ליועצת של אורט אבין עם אבי. היא הביטה בי ובציונים, ויצאה לרגע מהחדר. אבי, אולי מהרגל, לקח את התעודה שלי ובא להכניס אותה לתיק. אמרתי לו, "אבא, תשאיר, אחרת היא תחשוב שיש לנו מה להסתיר".


כשהיא חזרה היא חייכה אלי והודיעה לי שהתקבלתי. זה היה ריפוי אמיתי, במיוחד לאור הטראומה שהיתה לי מהנסיון להתקבל לעירוני א'.


כשזכיתי בתעודת הצטיינות על פרויקט האמנות שלי בתיכון, לאחר שהמורה שלי לאמנות אמרה לי שפעם בדור יוצא אחד כזה, אמן, זכרתי את אותה יועצת ואמרתי לה שחלק גדול מההצלחה שלי היא בזכותה.


היום כשאני מלמד מוסיקה אני נחשף להרבה משפחות כל כך חמודות שרוצות שהילדים והילדות שלהן ינגנו בפסנתר, אבל אולי בשביל להיות אמן מהסוג שרגיל למצא את הפגמים במערכת וקורא עליה תיגר צריך ילדות קצת אחרת. אחת הסיבות שאני אוהב את העבודה שלי היא שאני נכנס בה לבתים של משפחות חמודות ומתפקדות, שמציעות לי תה סיני ועוגיות, וזה מרגיע אותי. זה פשוט מרגיע אותי.

נכתב על ידי jazz bear , 1/2/2022 11:17  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לjazz bear אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על jazz bear ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)